יצוא ההיי-טק: דרושים "אינטלים" כחול לבן

אינטל ישראל פרסמה היום (ג') את נתוני היצוא שלה ל-2020. החברה תרמה ליצוא הישראלי אשתקד סך של כשמונה מיליארד דולר לעומת 6.6 מיליארד ב-2019 . מנהלי החברה ציינו שזהו סכום שיא של יצוא מאז שהיא החלה לפעול בארץ לפני 47 שנים. לגידול ביצוא יש משמעות נוספת, מאחר שהוא נערך בשנת קורונה, שהייתה שנה מאתגרת במיוחד לכלכלה, אם לא המאתגרת ביותר – בישראל ובעולם כולו.

יש לציין שאינטל היא חלק ממספר לא גדול של חברות רב לאומיות שפועלות בישראל, ושמעבר למרכזים שבהם הן מפתחות מהמוצרים שלהן, הן גם מייצרות בארץ. החברה מעסיקה 4,850 עובדים במפעל הייצור שלה בקריית גת, שהוא אחת הדוגמאות – הבודדות, למרבה הצער – לשילוב בין היי-טק לפריפריה. ככלל, אינטל מעסיקה בישראל 13,950 עובדים – לרבות במרכזים האחרים שלה, ועובדי מובילאיי ומוביט, שאותן היא רכשה. נתון חיובי נוסף שיש לציין הוא שהמספר גדל בשנת הקורונה ב-200 איש.

הבעיה: התמהיל

מעבר לגאווה ולתחושת הסיפוק מנתונים אלה, הסיפור של אינטל מעלה שוב את השאלות: מדוע אין עוד חברות כמותה, לפחות מבחינת הפעילות בישראל – אבל תוצרת כחול לבן? למה הרשימה הזו קצרה וכוללת רק את צ'ק פוינט, אמדוקס ועוד כמה חברות? מדוע לא קמות פה עוד חברות כאלה? השאלות הללו לא חשובות רק בפני עצמן, אלא קשורות במבנה של ענף ההיי-טק הישראלי, שהוא הקטר של המשק.

התשובה המרכזית היא שהתמהיל של ההיי-טק הישראלי הוא לא נכון: אמת, הענף תרם רבע מכלל היצוא של ישראל, אלא שחלק גדול ממנו מגיע מיצוא מהארץ של חברות רב לאומיות, כמו אינטל. ולחברות האלה יש הסתכלות גלובלית: משברים בינלאומיים, כמו הקורונה, עלולים להביא לצמצום דרסטי בכוח האדם של המטות והמרכזים של החברות הללו כאן, וחלילה אף לסגירתם. בינתיים זה לא קרה במשבר הקורונה, ומרכזי המו"פ והמפעלים של החברות הרב לאומיות בישראל עומדים על תילם, אבל הסיכון הזה חייב להילקח בחשבון על ידי קובעי המדיניות.

האטרקטיביות להשקעות מותנית במשאבים שהממשלה מספקת

מידת האטרקטיביות של השקעות בהיי-טק הישראלי, כמו בכל מדינה אחרת, מותנית במשאבים שהממשלה מספקת. אם רוצים להגדיל אותן, יש צורך ברגולציה עם לא יותר מדי ביורוקרטיה ובלי סחבת – שני אלמנטים שמבריחים משקיעים, בתשתיות של חינוך, כדי לגדל את הדור הבא של המהנדסים, בתשתיות פיזיות, בתקשורת ובסביבות עבודה מותאמות למציאות, במיוחד בימים אלה.

זה נכון לחברות הרב לאומיות, אבל גם לאלה הישראליות – חוסר האיזון בתמהיל הענף פוגע גם בהן, ואולי קודם כל בהן, ובפרט במפעלי הייצור שלהן. הקורונה לא היטיבה את מצבם של אותם מפעלים, שלא היה טוב גם לפני כן. העדר אותן תשתיות, וכן חוסר עידוד והכוונה נכונה של הממשלה על ידי תקציבים, גורמים לחברות אלה להתמודד לבד מול השווקים והאתגרים בחו"ל, ובתנאים שאינם שווים לחברות בשווקי היעד, ובטח שלחברות הרב לאומיות.

פחות אטרקטיביות לחברות הרב לאומיות – בגלל הטענות נגדן

ישראל הפכה פחות אטרקטיבית לחברות רב לאומיות גם מאחר שבשנים האחרונות יש יותר קולות שמסמנים אותן כחברות נצלניות, שלא משלמות מס ומקבלות הטבות מהמדינה. המציאות היא קצת שונה: הכספים שהמדינה נותנת לאותן חברות הם כנגד השקעות ישירות שלהן, שלא לדבר על הערך המוסף של מקור תעסוקה למאות ואלפי אנשים. הטענה השחצנית שלפיה לא צריך לתת הטבות ממשלתיות לאותן חברות כי אין להן לאן לברוח היא מסוכנת וכבר עלתה לנו לפני כמה שנים באיבוד מפעל ייצור שאינטל שקלה להקים בישראל, אבל הקימה אותו בסופו של דבר באירלנד.

מרכז הפיתוח של אינטל בישראל. צילום: יח"צ

ויש גם רמזים מהימים האלה, שעלולים לפגוע בפעילות של אינטל בישראל: מנכ"ל החברה אמר לפני כמה ימים שהיא לא מוציאה מכלל אפשרות להוציא חלק מהייצור של השבבים למיקור-חוץ – שיטה שבה חברות רבות נוקטות. הוא לא התייחס ספציפית לישראל, אבל דבריו אלה צריכים להדליק נורה אדומה גם אצלנו. המשימה שלנו, כמדינה, היא לעשות כל מאמץ כדי להוכיח לו ולחברות אחרות שיש להן סיבות רבות וטובות להישאר פה ולא להוציא עבודות למדינות אחרות, ששם כוח העבודה זול יותר.

מה צריך לעשות? קובעי המדיניות צריכים להחליף דיסקט, לחשוב איך מייצרים פה את התנאים הנכונים כדי להקים כאן חברות ישראליות במודל של אינטל, כמו גם חברות רב לאומיות נוספות, שיהיה כדאי להן לייצר בארץ, למרות ועל אף העלות היקרה יותר של מהנדס ישראלי.