מחיר הפיגור של דור בתקשוב מערכת החינוך ושובה של ההסללה

אתמול (ד') השתתף שר החינוך, יואב גלנט, בוועדת הכספים של הכנסת, ואמר כי ישראל מפגרת שנת דור בכל מה שקשור לתקשוב בתי הספר וללמידה מרחוק.

אף אחד לא נפל מהכיסא בעקבות אמירה חמורה זו. חברי הכנסת שישבו בוועדה באו לדון בתוצאות הישירות של הזנחה זו, וזאת כדי ששנת הלימודים תיפתח כסדרה – עד כמה שהקורונה מאפשרת – ב-1 בספטמבר. כרגע זה לגמרי לא ברור. לפי המתווה שמשרד החינוך פרסם, חלק נכבד מהלמידה בשנה הזאת אמור להיות מרחוק, באמצעים טכנולוגיים.

גם בוועדת החינוך הובן שההזנחה הזו היא לא בגלל הטכנולוגיה, אלא תוצאה של מדיניות, שלא תיעדפה את תקצוב התקשוב. הטכנולוגיה – הכלים, התוכנות וספריות הידע – פועלת, והייתה מוכנה גם ערב פרוץ הקורונה. אמנם, היו בגל הראשון פה ושם תקלות, אבל הלקחים ממנו הופקו בכל מה שקשור לטכנולוגיה. אלא שערב פתיחת שנת הלימודים, חסרים עדיין 144 אלף מחשבים וצריך לקנות 60 אלף סמארטפונים כשרים לתלמידים בחינוך החרדי, שלא לדבר על פרויקטי תשתית וחיבור בתי הספר למאה ה-21.

עדיין לא דיברנו גם על המורים, שלמחצית מהם אין כלל מחשבים ו/או אוריינות דיגיטלית, ואין סיכוי שהם יוכלו לקיים שגרת לימודים דיגיטלית בשנה הקרובה. יש לקוות שלאלפי עוזרי ההוראה שמגויסים כעת למערכת החינוך יש את האוריינות הזאת ואת היכולות הדיגיטליות.

כבר נכתב במדור זה שמחדל הדטה במערכת הבריאות הוא ברמה של מחדל מלחמת יום הכיפורים. אלא שהמחדל בהיערכות מערכת החינוך ללמידה המתוקשבת לא פחות חמור, וגם כאן, כאמור, הוא תוצאה של מדיניות שסירבה לראות את הנולד. אמנם, משרד החינוך השקיע מיליונים בעידוד לימודי חמש יחידות במתמטיקה, כדי לגדל את דור ההיי-טק הבא, אבל מה יעשו אותם תלמידים שרוצים ללכת למגמות אלה ובבית הספר שלהם אין אפילו מחשב, שלא לדבר בבית שלהם? הקורונה לא יצרה את המחדל הזה, היא רק העצימה ושיקפה אותו, בגלל המציאות החדשה שהיא כפתה על התלמידים וההורים: ללמוד וללמד בסביבה דיגיטלית, עקב חוסר האפשרות להגיע לבתי הספר, או הצורך לפקוד אותם בצורה מצומצמת.

החצר האחורית של מערכת החינוך

הדיון שבמסגרתו עלה המחדל היה אחד משורה של דיונים שוועדת החינוך של הכנסת קיימה השבוע לגבי החזרה ללימודים. דיון אחר עסק בחינוך הטכנולוגי. כאן עלתה אחת הבעיות הכאובות בחברה הישראלית – הפער הכלכלי-חברתי, לרבות זה הטכנולוגי, וההסללה של תלמידים מהפריפריה לבתי הספר המכונים "מקצועיים".

בישראל יש 900 בתי ספר של משרד החינוך, שהם חלק מהחינוך הטכנולוגי, ועוד 90 בתי ספר שמתופעלים על ידי משרד הרווחה. מלמדים בהם לא רק מחשבים, אלקטרוניקה והנדסה, אלא גם מקצועות כגון רכב, פחחות ומסגרות. בניגוד לעבר, כיום, גם המקצועות האלה הם מוטי טכנולוגיה. גם המוסכניק הממוצע לא יכול לטפל ברכב שיוצר בשני העשורים האחרונים אם אין לו ידע בהפעלת מערכות מחשוב ומידע.

התדמית של בתי הספר הטכנולוגיים של משרד החינוך השתפרה בשנים האחרונות, אבל למרבה הצער, אי אפשר לומר את זה על בתי הספר של משרד הרווחה. גם שם מלמדים מקצועות טכנולוגיים לצד מקצועות ליבה, אבל התדמית של בתי הספר הללו עדיין בשפל.

אחת הסיבות לכך, שעלתה בדיון, היא שבעוד שבתי הספר הטכנולוגיים של משרד החינוך נהנים מהילה יוקרתית, אלה של משרד הרווחה עדיין תקועים אי שם בשנות ה-60', כשהיה שיא מדיניות ההסללה. תלמידי בתי הספר הללו עדיין לא מקבלים תעודת בגרות מלאה, עדיין סובלים מפיגור משמעותי בציוד ובתקשוב, ואי אפשר שלא להתנתק מהרושם שהם עדיין הילדים החורגים של מערכת החינוך. אין לכך כל סיבה. אלא שאף אחד ממקבלי החלטות לא עושה שום דבר כדי לשנות את המציאות הזו.

נציגי משרד הרווחה שהיו בדיון לא ניסו להסתיר את המציאות: בתי הספר שלהם לא ערוכים לשנת לימודים מתוקשבת, למרות המאמצים שלהם.

השורה התחתונה: האפליה הזועקת לשמים בין בתי הספר של החינוך הטכנולוגי לא נולדה עם הקורונה, אלא שבה וצפה בגלל המציאות שהנגיף כפה עלינו – מה שהאיר באור נגוהות את החצר האחורית של מערכת החינוך, שחשבנו שכבר איננה.