הכל ברור? בוררות שהיא גישור וגישור שהוא בוררות

עד כה למדנו שיש הליך שיפוט על ידי בית משפט, יש הליך גישור ויש הליך בוררות. אבל האם, כשעלינו על אחד ממסלולים אלו, נגזר עלינו לנסוע באוטוסטרדה זו עשרות קילומטרים (או במקרה שלנו – עשרות ימים ואף שבועות), בלי אפשרות החלפה למסלול שונה?

החיים לימדו את עולם יישוב הסכסוכים שקיים, לעיתים, צורך בגמישות ההליך. בטור זה*, ובהמשך לטור של השבוע שעבר, אביא מספר דוגמאות:

גישור ההופך לבוררות
הצדדים יכולים להסכים להליך גישור, לפתוח בו, למצות אותו ללא הסכמה מקובלת על שני הצדדים (כפי שנדרש בגישור, כך קראנו), ולעבור באופן כמעט רציף להליך בוררות.

היתרון הוא בהמשכיות: אם מי שהיה המגשר הוא זה שישמש מעתה כבורר – הוא למד כבר את פרטי הסכסוך ואת עמדות הצדדים, ויש להניח שהליך הבוררות יהיה קצר ותכליתי יותר מהליך שנפתח זה עתה.

יתרון נוסף הוא בסופיות הדיון: התחלנו "בטוב" – בכוונה להגיע להסכמה וולונטרית בין הצדדים – ואם לא צלח, חזקה על הליך הבוררות ההמשכי שיוליד פסיקת בורר מחייבת.

ה"שוט" של העברת הסכסוך לבורר עשוי, כשלעצמו, לעודד את הצדדים להגיע מרצונם להסכמות בשלב הראשון – שלב הגישור – ולשלוט בתוצאה.

מאידך גיסא, רצויה, ואף נדרשת, הסכמת הצדדים מלכתחילה לשני שלבי התהליך, ולזהוּת הבורר. הסכמה זו היא מיסודו של הליך בוררות, ובלעדיה לא יוכל להתקיים.

ההליך יצירתי ביותר, השם שנבחר לו, הפחות יצירתי בעיני, הוא "גישבור" (גישור ההופך לבוררות).

בוררות ההופכת לגישור
יכול להתנהל גם תהליך הפוך לזה המתואר למעלה. הצדדים יפתחו בבוררות. לקראת סיומה יכול הבורר להעלות רעיון: "הבוררות הסתיימה מבחינתי. הכנתי את פסק הבוררות, והוא נמצא במעטפה חתומה זו השמורה עמי. יחד עם זאת – עדיף אולי, לאחר ששמענו כולנו את עמדות שני הצדדים, שתרצו להגיע לפתרון מוסכם על שניכם?".

כלומר, הבורר מציע לסיים את ההליך בניסיון קצר לגישור, יכול להיות גם בהנחייתו. אם יעלה הגישור יפה ושני הצדדים יסכימו על פשרה מקובלת – ייגנז פסק הבורר, ואפילו לא יובא לידיעת הצדדים (על מנת למנוע מפח נפש מאחד מהם). אם לא יגיעו הצדדים לפשרה מוסכמת, ייחשף פסק הבוררות המוכן, ויהפוך לסופי ומחייב. 

השם המקובל להליך זה הוא מוזר אף יותר מהשם הקודם – "בורגיש" (בוררות ההופכת לגישור).

יישוב סכסוך בדרך אלטרנטיבית במסגרת הליך משפטי
גם חוק בתי המשפט מכיר בפוטנציאל היעילות של ההליכים האלטרנטיביים. תיקונים בסעיף 79 לחוק מקנים לבית המשפט סמכות ליזום, בשלב זה או אחר של ההתדיינות המשפטית, הפניית הצדדים למסלול אלטרנטיבי. בית המשפט יכול להוביל הליך מקוצר של פשרה בין הצדדים במסגרת הדיון בבית המשפט, או לחילופין הפנייתם (מרצונם) לגישור או לבוררות מחוץ לכותלי בית המשפט, ולהקנות תוקף של פסק דין לתוצאת ההליך האלטרנטיבי.

"שיטת אלת הבייסבול"
לקראת סיומו של הליך בוררות, לאחר שעמדות הצדדים וטענותיהם הובהרו, יש מקרים בהם בוחר הבורר לפסוק ב"שיטת אלת הבייסבול" הקרויה גם "שיטת ההצעה האחרונה".

אסביר את השיטה. נניח שמדובר בסכסוך כספי בעניין תשלום של צד א' לצד ב', ואופי המקרה מכתיב צורך בהחלטה על גובה הסכום (שייקבע, מן הסתם, אי-שם על הרצף שבין עמדות הצדדים).

"שיטת אלת הבייסבול", חלק מהליכי פיתרון סכסוכים. צילום אילוסטרציה: BigStock

לפני פסיקת הבורר הוא יכול לבקש מכל צד להציע את הצעתו האחרונה לגובה הסכום, ולנמקה. הוא מודיע לשני הצדדים שהסכום שייפסוק יהיה רק סכום הנקוב באחת משתי ההצעות, הסכום ש"יקלע" באופן הקרוב ביותר לדעתו, והוא מתחייב שלא יפסוק כל סכום אחר.

הצדדים מבינים שבמקרה זה לא יתקיים מו"מ נוסף, והאינטרס שלהם הוא להיות קרובים יותר לדעתו של הבורר מאשר הצד השני. ברור שהבנה זו תביא להתמתנות בדרישת הצדדים, ולהקטנת הפער ביניהם.

אני, אגב, הייתי נוקט בשיטה זו רק במקרה שאיננו בעל אופי של אפס או אחד (כל צד הוא צודק לחלוטין או שאיננו צודק כלל), והוא בעל מאפיינים המכוונים לפשרה על גובה הסכום. כך לא הייתי מייצר הליך שיגרום לצד שמשוכנע שהוא צודק באופן מלא לוותר על ההכרה בצדקתו, ולהתפשר.

מדוע קרויה שיטה זו בשם "אלת הבייסבול"? כנראה שלא בגלל הכאב הצפוי מפגיעתה… מספרים שהשיטה הייתה נהוגה בארה"ב ביישוב סכסוכים בנושא דמי העברה של ספורטאים מקצוענים בין מועדונים. סביר להניח שאלת הבייסבול האמורה פסקה בעניינים של כסף גדול ממש!

*הטור עוסק בתוכן עיתונאי, ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי.

הכותב הוא יועץ בנושאי IT, בורר מוסמך ומגשר מוסמך. בעברו היה מנמ"ר שירותי בריאות