אסור לפגוע בחופש הטיקבוק

אני נמנה על אלה הרואים בבית המשפט העליון שלנו בלם – מהיחידים שמונעים התדרדרותנו למדינת עולם שלישי. דווקא לכן, מרשה אני לעצמי לחלוק על המשתמע מהדברים שאמרה בימים האחרונים הנשיאה דורית ביניש כנגד ההסתה המתנהלת בטוקבקים. על פי הציטוטים שהובאו בשמה, היא רואה במה שמתרחש בזירה זו, מקור לתופעות שליליות של פגיעה בשלטון החוק. המסקנה, לכאורה, ברורה.

הוויכוח אודות המימדים האנונימיים של האינטרנט ותרבות הדיון ברשת, מתנהל ברחבי כל העולם המודרני, אך הוא חריף אף יותר בארצנו היכן שנימוס, תרבות וסובלנות אינן מידות שכיחות. כל תחום חדש שחודר לחיינו רוחש באי יציבות, עד שהולכת ומתגבשת מסגרת התנהלותו. בכלל זה היבטי החוק המחייבים את כולם. האינטרנט רק מתחיל לתפוס מקום מרכזי בתרבותנו ואך טבעי שההתלבטות לגביו בעיצומה.

הדעות בעד ונגד הנן כמובן לגיטימיות וקשורות בהשקפת עולמו של כל פרט. החרדים, למשל, או לפחות מנהיגיהם הרוחניים – מעוניינים שהרשת תיסגר בפנינו בכלל. מובן מאליו שהפוליטיקאים שלנו מתנגדים ברובם לחירות גדולה של מביעי הדעה. נראה להם טבעי שאנו מוסרים בידם את ההחלטות המרכזיות לגבי עצם חיינו ואופיים. הם פחות נלהבים לשמוע דעתנו הנוקבת לגבי התנהלותם השוטפת.

הפוליטיקאים היו שמחים לגזור אלם על הרשת, שהם מכירים כל כך בכוחה. כל מי שמצוי בקרבת מנהיגים, יכול להעיד כמה חשוב להם לדעת מה כתבו אודותם. חלקם שואפים לנסות ולהשפיע על התגובות, אפילו באמצעות אנשי שלומם. השפעות כאלה יהפכו לזניחות, אם מערכת החינוך תצליח להביא את האזרח הממוצע לידי הגבה שוטפת. בעבר כיניתי זאת התגלמות רעיון הדמוקרטיה המקורי של אתונה.

מפתיע לגלות שגם חלק ניכר מהעיתונאים המרכזיים חושבים נגד החופש הגדול בתחומי הרשת. הם רגילים להביא דעתם, כמי שמסתופפים במחיצת שועי הארץ והעולם. על מה ולמה צריכים להקנות כעת לכל אזרח אנונימי וחסר זהות זכות להטיל ספק בדברי חוכמתם? הצטרפותה של ביניש למחנה המתנגדים עלולה, חס וחלילה, להביא למימוש הרעיונות להגבלת החירות ברשת.

אני עצמי נחרד ומודאג ממה שנגלה לי בטוקבקים. הבעייתיות נעוצה בדעות והרגלים קשים, שקנו להם אחיזה בלבבות של הרבה אנשים בקרבנו. הטוקבקים אינם מכתיבים את הדעות אלא משקפים אותן. איך אני או כל קורא אחר, כולל מנהיגינו, נדע על הלכי הרוח בעם. כיצד אני יכול לשמוע מה חושבים תלמידי ישיבות, בנושא הרב שאשמה גדולה מרחפת כעת מעל ראשו? כיצד אני יכול להשמיע דעתי באוזניהם?

מה מרגישים אנשים שונים בשדרות בעקבות מתקפת טילים? האם ישנן מחנות, בשאלות רגישות,  בקרב התושבים הערביים? האזרחים מן השורה ולא מנהיגיהם הראוותניים. איך אדע, אם מעולם לא נמצאתי בקרבם ממש? מה חושבים אנשים שנמצאים בקצוות שונות של הקשת הפוליטית, שלעולם לא אפגוש? גם אם הדעות מכאיבות, אני לפחות מכירן כעת. הרשת הנה הפתרון האופטימלי והמעשי היחיד.

השבוע זכינו לדוגמה תקדימית מעניינת מגליה מאור. המנכ"לית, שחוללה סערה עת ביקשה לעבור לכס יו"ר בנק לאומי, הכריזה על התפטרותה. הודעתה נמסרה בלעדית בבלוג שלה. מיד היא קיבלה טוקבקים – חלקם לאו דווקא מחמיאים. מאור ענתה למגיבים בתשובות אישיות. כך יאה ומקובל בחברות נאורות. אזרח או משקיע לא יכול היה להגיע אליה בדרך אחרת. דוגמה לכוחה של התגובה האינטרנטית.

ישנו קושי אובייקטיבי להגדיר בדיוק את הגבולות. מחד, הרצון להתיר לאזרח להביע דעתו, מבלי לחשוף עצמו לנחת זרועם של בעלי השררה. הזכות החשובה להשמיע קול בכלל ודעה חריגה בפרט. הטכנולוגיה נותנת לדמוקרטיה חיים ומשמעות אמיתית, שנדמה כי אבדו לה משך השנים. מאידך, החובה למנוע את כל מה שהחוקים השונים אוסרים. לשם כך נוצרו החוקים ויש בהחלט לאוכפם בזרוע נטויה.

חרות איננה הפקרות. אף חוק רלוונטי לא בוטל בשל הטוקבקים. אסור למכור באינטרנט סמים, להוציא דיבתו של אדם, להסית לרצח מנהיג או להפיץ שמועות כוזבות לגבי מניה חברה הנסחרת בבורסה. בחודשים האחרונים החליט בית משפט בניו-יורק לחשוף בלוגר שהצמיד לדוגמנית מסוימת את התואר "זונה". בית משפט בישראל הרשיע אדם שהכניס לאתר חברתי נתונים מזויפים ולא מחמיאים של רעהו.

הדעות השונות הובילו הבירור להכרעות של בתי משפט, במקרים רבים, בארצות שונות. ההחלטות מתחילות לסווג את המותר והאסור. נדמה שמתוך מערבולת ההתלבטות בארצנו, הולכת ומסתמנת מגמה: ככל שהתלבטות נוגעת לאמירות נגד אדם פרטי, לא תהווה הרשת מסתור לבלוגר. אם וכאשר מדובר בגופי ממשל או מנהיגים, תהיה חשיפתו של הכותב מוגבלת למקרים קיצוניים.

ברוח זו יש לקרוא את פסיקתה של שופטת השלום בתל אביב, חדוה וינבאום. היא לא נענתה לבקשת מכון התקנים וששה מעובדיו לחשוף זהותו של מחבר טוקבק לכתבה באתר, שעסקה בחריגות שכר לכאורה במוסד זה. באותה עמדה נקט גם בית המשפט המחוזי בתל אביב, עת סרב להורות לחשוף זהותו של שולח דוא"ל פוגעני אל ראש עירית אריאל, שהתייחס אליו ואל כמה מעובדיו.

בית משפט השלום בבית-שאן דחה תביעה של ישראל מושקוביץ, עיתונאי מידיעות אחרונות. זה האחרון ביקש חשיפת הכתובות הממוחשבות של שלושה טוקבקיסטים שהגיבו בצורה שנראתה לו משמיצה. בית משפט המחוזי בנצרת שנדרש לפסוק בערעור על פסק דין זה, חזר ואשרר את הקביעה. יש כמובן גם פסיקות לא מעטות עם הדגשים מנוגדים.

דבריו של השופט אברהם אברהם, סגן נשיא בית המשפט האמור בנצרת, ובפרשה הנזכרת, מסכמים יפה את דעתי הפרטית בסוגיה לה הוקדש השבוע הטור: "מעלותיה של האנונימיות ברשת עולות על מגרעותיה ויש לראותן כנגזרות של חופש הביטוי והזכות לפרטיות".