לזכרו של תמיר סגל ז"ל – מחלוצי האינטרנט בארץ

תמיר סגל הוא הראשון שלחמתי בשבילו נגד הפיראטיות במשחקי מחשב, אי שם בתחילת שנות ה-90. אז אני ממשיכה במלחמה בפיראטיות מטעם ה-BSA וחברות תוכנה רב-לאומיות נוספות, עוסקת ברישום פטנטים והפרות פטנטים ברחבי העולם, ותמיר איננו. יהי זכרו ברוך.

"חפצים אוחזים במושכות, רוכבים על בני האדם", וולדו אמרסון. פטרוסקי 237

פלופ הטרסטר – לתת אמון ולשקר

יום אחד הגיע אל תמיר סגל ממציא. ולו היה רעיון למשחק ילדים, וסגל פיתח אז משחקי מחשב. הם הציעו משחק שילד יוכל לדבר עם איזושהי דמות, ואם הילד הזה יגיד את האמת, הדמות תחליף צבע, תשתנה כמו האף של פינוקיו מול שקר. זה היה משהו מאוד פרימיטיבי. אמרתי לו "רגע, אם אתה חושב שיש לך אלגוריתם שיכול לתת חיווי של שקרים, בוא נלך בגדול למבוגרים וניצור גלאי שקרים".

הממציא אמר: "לא אכפת לי. אם אתה מוכן להשקיע, כי לי אין גרוש". כך הפך משחק הילדים לגלאי אמת. לקח לנו חצי שנה ליצר פוליגרף שעובד על ניתוח קול (Voice Analyses). לוקח אלמנטים בקול ומפענח אותם לפי הסתברות מסוימת. הרעיון היה להקשיב ולנתח בשיחת טלפון, כשהדובר בכלל לא יודע. כל הפיתוח הזה נעשה בחדר נעול במשך חצי שנה, אצלי במשרדים במחשבת, בהרצליה. 1997.

הרגשנו מוכנים עם המוצר הזה בערך באוקטובר-נובמבר.

הבאנו את זה פעם ראשונה, הדלפנו שיש לנו מוצר כזה, וקיבלנו טלפון מרפי רשף: "בואו להציג את זה".

קראנו לזה: טרסטר.

עו"ד נעמי אסיא, ממשרד עורכי הדין אסיא ושות'. צילום: ניב קנטור

הבעלים, חברת טרסטק, הייתה חברה בת של מחשבת. מי שכתב את האלגוריתם היה הממציא. אני נתתי את ה-input למוצר, השיווק וכל המעטפת. היה לי מומחה פוליגרף, אחד המומחים הנחשבים בארץ. שלמה ברוק. הוא לקח את המוצר ובדק על מקרים אמיתיים, וזה יצא טוב. כמעט כמו הפוליגרף.

אחרי זה הייתה בדיקה עם קלטות מארצות הברית, שקיבלנו מהמשטרה שהתעניינה בנושא הזה. אלו היו קלטות של פושעים שנכנסו לכלא. ראיונות.

חשבנו על מוצר שנעמיד בחנות, וכל אחד יוכל לקנות ולבדוק אם הדובר מולו מעבר לקו אומר אמת. אנשי עסקים נדלקו מיד על הרעיון. אחרי רפי רשף בדקנו נאום של ביבי והתברר שהוא שיקר. זו לא חכמה גדולה, כמו שחבר עורך דין אמר לי פעם: איך יודעים שעורך דין משקר? השפתיים שלו נעות.

סגל סיפר: "אני חשבתי על הכיוון הגאדג'טי. זה פרץ בגדול לעולם כשבדצמבר 1997 שהו בארץ, בגלל תקופה של פיגועים, המון צוותי חו"ל של עיתונאים ולא היה להם מספיק חומר לשדר. ידיד שלי הזמין צוות אוסטרי והם החליטו לעשות אייטם מהטרסטר ושידרו אותו בערב הכריסמס.

זה היה יום ו'. פתחתי בבוקר את הדואר שלי ומצאתי 250 אי-מיילים. פתאום כל העולם רצה להפיץ את המוצר הזה. דר שפיגל (Der Spiegel) יצא עם כתבה וביום ב' כבר קיבלנו טלפון מ-CNN שרוצים לצלם. פצצה. חלום של משווק.

CNN צילמו והחליטו שזה אייטם מספיק חזק גם לדרום אמריקה וליפן בשפות המקומיות. ומאז, במשך שלושה חודשים, הוזמנתי להופיע בכמאה תכניות טלוויזיה בכל העולם. פריים טיים, חדשות. הטיסו אותי במיוחד ליום אחד לטוקיו. שתלו ידיעה שקרית והמערכת זיהתה את זה. שמחה וששון.

מינואר 1998, אני חושב, עד מרץ-אפריל 1999, חתמתי על הסכמים ב-11 מיליון דולר למוצרי טרסטר.

זהו הייתה תיבה עם מיקרופון ודיסקט שייצרנו במחסן. הקופסה הופיעה עם הוראות ביפנית, ברוסית, באוקראינית, גרמנית, ספרדית. חתמתי על הסכמים, כשהתנאים שלי היו מחיר פיקס וכמות מינימום שאתה חייב לקחת ב-day one. בדרך כלל כמות פסיכית לחלוטין. לארצות הברית ביום אחד שלחנו 24,000 קופסאות כאלה. אחרי שכולם קיבלו כבר את ההזמנות, בערך 4 מיליון דולר מתוך ה-11, הופיעה בעיה קטנה – אנשים לא קנו".

המשך יבוא…