סיפור ההצלחה שאנחנו לא מספרים לעצמנו

ספר חדש מוכיח שלמרות מה שאנחנו אומרים לעצמנו, יש לנו הרבה במה להתגאות

בסך הכול, אנחנו בסדר! צילום אילוסטרציה: רומן ינושבסקי, BigStock

בשנה הבאה תחגוג מדינת ישראל 70 להקמתה. השיח המרכזי יעסוק בזהות העצמית שלנו, בסגנון הסלוגן המוכר "מיהו ישראלי?". השיח הזה יעמיד את התחושות הרעות של חלקים מהציבור על מעמדה ותדמיתה של ישראל בעולם ופנימה אל מול עובדות, סיפורים ונתונים, שמראים שמדינת ישראל היא סיפור הצלחה. בחלק הזה של השיח, לחדשנות, להיי-טק ולטכנולוגיה יש מקום מכובד.

ידוע הוא ומוכר שיש פער אדיר בין מעמדה ותדמיתה הכלליות של ישראל בעולם לבין העובדה שהיא נתפסת כמובילה וכפורצת דרך עולמית בכל מה שקשור למדע ולחדשנות. רק אתמול (ג') פורסם על השלמת עסקת הרכישה של אינטל (Intel) את מובילאיי (Mobileye) הירושלמית, וזו דוגמה אחת. האתגר הגדול, שעדיין לא נמצא מוח גאוני שיידע ליישם אותו, הוא כיצד מתרגמים את העוצמה וההערכה שיש כלפינו בעולם בכל מה שקשור להיי-טק גם לתחומים אחרים בזירות אחרות שבהן אנחנו נאבקים, ובעיקר המדינית והביטחונית.

מ-"מדינת הסטארט-אפ" ועד ל-"ישראל סיפור הצלחה"

לפני שמונה שנים פרסמו דן סינור ושאול זינגר את רב המכר העולמי מדינת הסטארט-אפ – מנוע הצמיחה הכלכלי של ישראל. שנתיים אחרי צאתו בארצות הברית הופיע הספר בעברית בהוצאת מטר, וכל השאר היסטוריה. אבל זה עדיין לא שינה את הלך הרוח אצלנו ואת חוסר תשומת הלב שאנחנו מעניקים להצלחות של עצמנו. האירועים היומיומיים, הפחות שמחים ולפעמים גם כואבים ועצובים, מעיבים על השאר, וכאשר שואלים אותנו על מצב הרוח הלאומי, התמונה המצטיירת עגומה. היא אינה מנותקת מהמציאות אבל רחוקה מאוד מהתמונה הכוללת.

אלה היו כנראה המניעים של נגה קינן וד"ר אדם רויטר בבואם לחבר את הספר ישראל סיפור הצלחה, שיצא לאור לא מכבר בהוצאת זמורה ביתן, בעריכה של רמי רוטהולץ. במבט ראשון, יש להודות, הכותרת של הספר מעוררת רתיעה טבעית, אפילו לפני שמתחילים לעלעל בו. יכול לחשוב הקורא הפוטנציאלי שלפנינו עוד מסמך, ערוך ומעוצב יפה, מטעם גורם כלשהו שנועד לשכנע אותנו שהכול טוב פה. לא חסרים פרסומים כאלה, שיש מעט מאוד נטייה לקרוא אותם או אפילו בהם.

אבל מי שבכל זאת נוטל את הספר לידיו ומתחיל לעיין בו מבין מיד שמדובר במסמך מרתק, שמסמן את המטרה כבר בתחילת הספר: לצייר את ישראל כסיפור הצלחה אמיתי, בהתבסס על עובדות, מספרים, נתונים וציטוטים של כותבים, סופרים ואנשים ידועי שם. כל אלה נועדו להשלים את התמונה הוורודה שהספר הזה מבקש לצייר לנו, הקוראים. בפרק המבוא כותבים המחברים את הפסקה הבאה: "את ההצלחות בספר זה לא ניתן לייחס לשום מפלגה או אישיות פוליטית… חלק גדול מההצלחות ניתנות לייחוס לאופיו של העם הזה, כפי שהתפתח לאורך הדורות".

קינן היא מייסדת פורום ראשי החברות לצמיחה ותעסוקה, המאגד בכירים במשק, ומשמשת כיו"רית פורום CFO לסמנכ"לי כספים. ד"ר רויטר הוא המייסד והבעלים של חיסונים פיננסיים – חברה שעוסקת בניהול סיכונים פיננסים, ויו"ר רויטר מידן. הוא כיהן בעבר כדילר הראשי של בנק ישראל בבורסה, הקים כמה קרנות גידור ומרצה וכותב ספרים מקצועיים.

הציר שבין פסימיות לאופטימיות

מרבית הסיפורים והעובדות שהספר מתאר מתבססים על הציר שבין פסימיות לאופטימיות. נקודת המוצא של המחברים היא שרובנו מגלים פסימיות לגבי מצבה של ישראל והספר נועד להניח מול עינינו את המציאות האחרת, שתוכיח לנו כמה אנחנו טועים. המחברים אף מצטטים מספרו של הזואולוג והסופר הבריטי מאט רידלי, האופטימיסט הרציונלי, את המשפט הבא: "אופטימיסט הוא כזה שעמדותיו נגזרות לא מתוך תחושת בטן אלא מתוך התבוננות בראיות". המחברים מדגישים שהאופטימיות שלהם לגבי מדינת ישראל מבוססת רק על עובדות ולא על תחושות בטן.

ישראל סיפור הצלחה כולל ארבעה פרקים עם 15 תתי פרקים, בהם על החלום הישראלי, שכולל מוביליות ושוויון, ועל הכורח הביטחוני כגורם חברתי-כלכלי. שהרי אי אפשר להתעלם מהקשר הסימביוזי שבין הצבא ומוסדות הביטחון להפיכתה של ישראל לאומת הסטארט-אפ.

כמובן שיש בין הדפים דיון נרחב על היתרון הטכנולוגי המדעי, הגלובלי והיזמי של ישראל, והוא מופיע בפרק נפרד, שנקרא יתרונותיו היחסיים של המשק הישראלי. פרק זה נפתח בציטוט ממדד החדשנות של בלומברג (Bloomberg), שם ממוקמת ישראל במקום השני בעולם במו"פ ובמקום הרביעי בעולם בכוח עבודה משכיל. מדד החדשנות מתייחס גם למספר חברות ההיי-טק, לתיעוש מתקדם ולמספר פטנטים במדינות שאותן הוא סוקר.

הפרק גם מצטט מספרם של סניור וזינגר, שם הם מנתחים את הסיבות לכך שישראל היא מדינת סטארט-אפ עם ציטוטים מחמיאים ממנהיגים טכנולוגיים עולמיים, כמו אריק שמידט וביל גייטס. בהמשך יש דיון רחב על שורשי תופעת הסטארט אפ שקיימת פה בעשורים האחרונים, עם עובדות ונתונים שחלקם ידועים וחלקם לא.

בסיומו של הספר מבקשים המחברים להזים את נקודת המוצא שלו, שלפיה רובנו פסימיים או לא מאושרים. סקר מכון גאלופ, כותבים המחברים, מציב את ישראל במקום ה-11 מבחינת רמת האושר של תושביה. סקרים אחרים מציבים אותנו בין 20 המדינות הראשונות. גם לפי סקרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אנחנו מאושרים. אז למה בתחושה שלנו אנחנו כל כך לא מאושרים? מחברי הספר לא עוסקים בשאלה הזו. הם משאירים את זה לכל אחד מהקוראים שיעיין בספר המעניין הזה ואולי, אולי אחרי הקריאה ישנה את דעתו ויהפוך לאופטימי.

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים