ימי הווידיאו

האפשרויות לצפייה בסרטים ובתוכניות כיום רבות וטובות הרבה יותר מבעבר ● ועדיין, הידיעה על הפסקת קו הייצור האחרון של מכשירי הווידיאו עושה צביטה בלב

היו שלום, וידיאו. צילום: BigStock

אנשים, בדרך כלל מבוגרים, נוטים להסתכל בערגה על העבר ולהגיד ש-"פעם היה טוב יותר". בין אם אלה התקופה באופן כללי, דרכי ההתנהגות, הערכים ואפילו המוצרים.

כנראה שאני לא מספיק מבוגר (לא מזמן מלאו לי 37) ולפחות בהקשר של המחשוב והטכנולוגיה, לא חושב שכדאי לחזור כמה עשורים אחורה. כיום הרבה יותר טוב מפעם, גם מבחינת הטכנולוגיה שמאפשרת צפייה בסרטים ובתוכניות טלוויזיה. הרבה יותר קל, מהיר וזמין לצפות בהם דרך הרשת – בין אם במחשב או בסמארטפון – ולא, כמו פעם, לחכות לשידור התוכנית בטלוויזיה ואז לראות אותה או להקליט אותה בווידיאו.

אלא שיש בווידיאו קסם רב – וכאן אני מתחבר לתחושות הנוסטלגיות. לכן, הידיעה שקו הייצור האחרון של מכשירי וידיאו נסגר מרגישה כמו צביטה קטנה בלב, גם אם מדובר בדבר טבעי ומתבקש. יש משהו בלחכות לתוכנית, להקליט אותה ולצפות בה שוב ושוב ושוב. זה היה הופך את המעמד, שלא לומר הטקס, להרבה יותר חגיגי, בטח לעומת הזמינות ומהירויות ההורדה של הקבצים כיום.

אז, לא יכולים היינו לצפות בתוכנית מתי שרצינו, עד שהיינו מקליטים אותה. היינו צריכים לחכות ליום מסוים ולשעה מסוימת – יום ושעת השידור. בימים של ערוץ אחד ובודד, כמו הימים שאני גדלתי בהם אי שם בשנות ה-80', האפשרות החדישה דאז לראות תוכניות מתי שבא לנו, למשל תוכניות ילדים ונוער בזמן שידור תוכנית אקטואליה משעממת או השידורים בערבית, הייתה קוסמת למדי. מי שלא היה לו וידיאו, כששודרה תוכנית שלא אהב, בימים שלא היה ריבוי ערוצים ובטח שלא יוטיוב (YouTube) ואתרי טורנטים, היה נאלץ לראות את התוכנית המשעממת או לכבות את הטלוויזיה.

היה גם קסם מסוים בלראות את הסרט או התוכנית אחרי שניגשים לארון – או במקרים רבים לארונית שמתחת לטלוויזיה – לקחת את הקסטה ולהכניס אותה אל המכשיר. כיום ניתן להתחיל לצפות אחרי לחיצת כפתור אחת או שתיים, אז היה צורך בכל התהליך הזה.

המסמר האחרון בארון הקבורה של הווידיאו

היו בווידיאו גם דברים מעצבנים, כמו סאונד לא משהו בכלל ובלאי די מהיר של הקלטות, עד כדי כך שלפעמים שמעו פחות טוב או לא שמעו בכלל, והעובדה שניתן היה להקליט רק כשלוש-ארבע שעות ולא יותר, לעומת נפחי האחסון הגדולים של מחשבים וסלולריים כיום. במבט לאחור, ניתן גם לחוש את ההבדלים באיכות התמונה וכאמור הסאונד בין העידן הדיגיטלי של היום לעידן האנלוגי של אז. אלא שגם לרשת יש חסרונות – בווידיאו לא היו סכנות סייבר ו-וירוסים, למשל. ומעבר לזה, להיות בעל מכשיר וידיאו היה, לפחות בתקופה מסוימת, סמל סטטוס.

במונחים אנושיים, הווידיאו מת יחסית צעיר – בן 45 בלבד (אם כי הוא החל לצבור פופולריות רק לאחר תקופת התבגרות מסוימת, שכן רק אז המחיר שלו הפך לנורמלי). הוא גסס גסיסה איטית מאוד, וניתן אפילו לומר שהוא מת מוות קליני כבר מזמן ועכשיו ניתקו אותו ממכונת ההנשמה. זה התחיל, לפחות בארץ, כמה שנים אחרי תחילת הטלוויזיה הרב ערוצית, המשיך עם ה-DVD, שנתן לווידיאו מכה קשה מאוד, והשלימו את התהליך אפשרויות הצפייה ברשת. השיר המפורסם של הבאגלס אומר שהווידיאו הרג את כוכב הרדיו. עכשיו ניתן לומר שהטכנולוגיה הרגה את כוכב הווידיאו.

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים