Blindspot: אולי לא הכל באמת נורא כל כך

ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת ערכה אתמול (ב') דיון על אפליקציית Blindspot. מדובר באפליקציה חדשה שמאפשרת לאנשים לשלוח הודעות אנונימיות, לא מזוהות. האפליקציה עוררה מחלוקת שכן נעשה בה שימוש לא ראוי על ידי משתמשי קצה. כמו דיון עקר נוסף שנערך לפני כשנה על אפליקציית Secret שנשכחה מאז, גם כאן הדיון התמקד במי צועק חזק יותר ומרים קלישאות לאוויר, ולא בעניין.

אין שום דבר ייחודי באפליקציית Blindspot; האפליקציה מאפשרת כמו רבים אחרים שיח אנונימי; יש לה לא מעט חסרונות שכדאי להבין מרגע שקוראים את מדיניות הפרטיות שלה באתר. אולם, זה לא העניין; במדינת ישראל קל מאוד לרתום את חברי הכנסת לאמירת סיסמאות, אבל קשה מאוד לקדם חקיקה ראויה.

הרי, בסופו של דבר מדינת ישראל כבר מפעילה, עבור כלל אזרחיה מערכת שמאפשרת לשלוח הודעות אנונימיות. המערכת הזו פתוחה, פרוצה, ולא מעט אנשים משתמשים בה לעבירות פליליות. למערכת הזו קוראים דואר ישראל. אבל אף אחד לא מדבר על האנונימיות בדואר, ועל כך שכל אחד יכול לשלוח מכתב אנונימי בלי לשאול אותו. אף אחד לא מבקש ממך להציג תעודת זהות לפני שאתה שולח חבילה בדואר, בדיוק כמו שאף אחד לא יבקש ממך תעודת זהות כשתלך לקנות כרטיס SIM בקיוסק.

האם המצב לא באמת חמור כמו שחשבנו? BlindSpot

הסיפור הוא פשוט: יש כאן טכנולוגיה, אבל מי שמשתמש בטכנולוגיה לרעה לא עושה זאת כי הטכנולוגיה הביאה אותו לזה. הוא לא בריון בגלל הטכנולוגיה, אלא הוא בריון כי הוא בריון. רבים ניסו להשוות את הטענה הזו לטענת תומכי הנשק בארצות הברית, אבל לא כך הדבר: לנשק יש שימוש אחד, והוא לפגוע באחרים; גם כאשר הוא ביד טובה כמו צה"ל או המשטרה, הוא פוגע ברעים, אבל הוא פוגע. לכן, מי שמשתמש בו צריך לעשות זאת באחריות ובזהירות יתרה. לאפליקציה שמאפשרת מסרים אנונימיים יש גם שימושים טובים, ולא רק שימושים רעים.

אפשר להשתמש באפליקציה כזו כדי לחשוף שחיתויות או אי סדרים, ואפשר גם להשתמש בה כחלק ממשחק חברתי או כחלק מהליך לגיטימי לגמרי של תקשורת של מקור עיתונאי עם כתב.

אנחנו לא צריכים לשבת ולחסום טכנולוגיות חדשות, אנחנו צריכים לעודד אנשים לעשות שימוש נכון בטכנולוגיה, לעשות את מה שצריך, אבל לא לקדם חסימה של טכנולוגיות.

אני לא אוהב את האפליקציה, אבל זו העדפה אישית שלי. כשלעצמי, בחרתי שלא להתקין אותה, כמו חלק ניכר מאזרחי המדינה. אבל הניסיון של הכנסת לחסום אפליקציה ספציפית בגלל יחסי ציבור רעים, הוא לא תוכנית טובה. אותה תוכנית, לחסימה ספציפית כפי שקרתה בברזיל – גם לווטסאפ (WhatsApp) וגם לרשתות חברתיות אחרות – אינה תכנית טובה. בכל מקום בו הפעילו צנזורה חלקית בגלל אפליקציה אחת הדבר התקדם לעוד ועוד צנזורה; מסנן הפורנוגרפיה הבריטי חסם אתרי חדשות, הפילטרים האוסטרליים גם חסמו דברים סתם.

קל לחברי הכנסת לפזר סיסמאות בלי אחריות מאחוריהם ולהבין שאף אחד לא יחסום. אנשי משרד המשפטים ואנשי משרד התקשורת, המקצועניים, יקומו ויסבירו להם אחר כך שההצהרות הגדולות האלו לא יעברו את בית המשפט העליון, ועדיף להם לוותר כרגע.

מה שקשה למחוקקים שלנו הוא לקדם את חוק מסחר אלקטרוני. חוק שבעצם אומר שני דברים: ספקיות טכנולוגיה יהיו חסינות מהשימושים של המשתמשים שלהן, ולמי שנפגע ברשת תהיה דרך לחשוף את המעוול האנונימי. אבל המחוקק שלנו לא רוצה לקדם חקיקה כזו, הוא לא רוצה לעבוד על פרויקט רציני שפותר בעיה. קל לו לחיות מכך שיש חסר חוקי והוא יכול בכל דיון לצעוק על נציגי המשטרה, על נציגי משרד המשפטים, על נציגי משרד החינוך. כל עוד יש בעיה לא דנים באמת המרה: המחוקק שלנו לא מבין דבר באינטרנט.

הכותב הינו עורך דין, היועץ המשפטי של התנועה לזכויות דיגיטליות.