הרשות שתשמור על האינטרנט

לכאורה יש סתירה מהותית בהצעת החוק של ח"כ דני דנון (ליכוד) להקמת רשות ממשלתית שתנהל את האינטרנט. הרשת היא מטבעה משאב גלובלי, חסר גבולות, וברוב העולם הנאור והחופשי – אינה מנוהלת על ידי ממשלות או סוכנויות מטעם ממשלות. אלא שבפועל, בכל מדינה, תשתיות המיחשוב והתקשורת שדרכן מחוברות המדינות לרשת העולמית נחשבות לתשתיות לאומיות לכל דבר.

נכון ליולי 2009, כ-70% ממשקי הבית בישראל מחוברים לרשת האינטרנט. עובדה זו הופכת את התשתית הזו ליעד להתקפות מסוגים שונים. אלא שבניגוד לתשתיות לאומיות אחרות, כגון חשמל, מים ורשת הטלפונים, שם ברור על מי מוטלת האחריות להגן עליהן – הרי שבקשר לרשת האינטרנט, נושא ההגנה על הרשת פרוץ במידת מה ומבוזר בין גופים שונים: מוסדות וגופים חוץ ממשלתיים, ועמותות דוגמת איגוד האינטרנט הישראלי, שאליו נתייחס בהמשך.

גם בעולם, ממשלות ורשויות ביטחון החלו בשנים האחרונות לנקוט בצעדים להסדיר את ההגנה על התשתיות שלהן בדרכים שונות. המגמה היא להקים רשות ממלכתית שתתאם, תכתיב נהלים ותכוון את כלל הגופים העוסקים בנושא, כיצד יש לנהוג במקרה של פגיעה בתשתית האינטרנט. כך למעשה, הופכת תשתית האינטרנט לתשתית לאומית לכל דבר. ההגנה עליה מצויה בידי רשויות ממשלתיות, למרות שברובה הרשת מצויה בשימוש אזרחי. לא זה המצב כיום בישראל.

הצעת החוק של ח"כ דנון מעלה שוב לדיון את סוגיית ההתאוששות מאסון, ה-DR של המשק האזרחי בישראל. למרות שכבר דובר על כך פעמים רבות במשך שנים, בעיקר בקשר לאירועי ה-11 בספטמבר 2001, עדיין דבר לא השתנה במשק הישראלי. בשב"כ פועלת אומנם הרשות הממלכתית לאבטחת מידע, אולם באופן טבעי היא אינה יכולה להיות גוף המוסמך לטפל בגופים אזרחיים.

בישראל 2009 אין אף גוף רשמי שתפקידו לכוון, לוודא ואולי גם לכפות ניהול ושמירה נאותים על אותם משאבים יקרים, שפגיעה בהם פירושה נזק חמור למשק ואולי גם לחיי אדם. מבצע "עופרת יצוקה" היווה דוגמה קטנה לכמות התקפות אדירה שהומטרה על בנקים ומוסדות שונים. האויבים הקיברנטיים כיום מתוחכמים לא פחות מכל אויב ממשי אחר. הם יודעים שניתוק המדינה מצינור האינטרנט שלה, הוא בעל משמעות חמורה ביותר. כיום לא קיים גוף אזרחי שהוא בבחינת "הצבא של האינטרנט", במובן של גוף עם כלים ותשובות למקרי אסון.

מעמדו של איגוד האינטרנט הישראלי
זווית אחרת לבחון את הצעת החוק היא סוגיית מעמדו של איגוד האינטרנט הישראלי. אמנם האיגוד אינו מוזכר בהצעה, אולם ידונו בו, ללא ספק. זאת, ללא קשר לביקורת שנתמחה כלפיו בחודשים האחרונים, אודות המבנה שלו ואופי תפקודו.

איגוד האינטרנט הישראלי הוקם כעמותה פרטית ללא מטרות רווח, בשנת 1995. הוא נועד לקדם את נושא האינטרנט בישראל, שהיה אז בחיתוליו. איגוד האינטרנט הוא זה שאחראי על כל תשתיות האינטרנט והפעילות של האיגוד יכולה להשפיע בדרכים שונות על יציבותן של תשתיות אלו. בחודשים האחרונים פורסמו מאמרים רבים ברשת, שמתחו ביקורת על האיגוד. בין השאר, בשל העובדה שהוא לא כפוף לפיקוח ציבורי-ממשלתי כלשהו.

אחד הנימוקים להעלאת הצעת החוק של ח"כ דנון, הוא שבשל הקריטיות של האינטרנט בחיי המדינה בכל תחום, מן הראוי שחלק מהסמכויות שאיגוד האינטרנט ניכס לעצמו, אלו הקשורות באחריות על תשתיות האינטרנט – תהיינה בפיקוח רשות ממשלתית. זו תאגד בתוכה את כל הגופים שמטפלים באינטרנט, כולל נציגים של איגוד האינטרנט עצמו. זאת עוד, בהצעת החוק גם חשבו על המקורות הכספיים שיממנו את הקמת הרשות: ההכנסות הרבות שהאיגוד מקבל ממכירת שמות מתחם לכל מי שרוצה להקים אתר בישראל עם הסיומת il. בדרך זו, בעקיפין מקווים תומכי הצעת החוק להכניס את הפעילות של האיגוד למסגרת של פיקוח ציבורי כלשהו. הדבר מתבקש מהמציאות כיום, שהיא שונה לחלוטין מהמציאות לפני יותר מעשור, שבעטיה הוקם האיגוד. מה הסיכוי שהצעת החוק תהפוך לחוק ותקרום עור וגידים? מעטות מאוד, יש לשער. גם אם ההצעה תעבור את כל המכשולים הפוליטיים, הרי שהעבר מלמד כי ניסיונות לתאם בין גופים בישראל, נחל הצלחות מעטות בלבד.

גם אם ההצעה לא תעבור, אזי לפחות דבר טוב אחד עשוי לצאת ממנה: העלאת סוגיה קריטית לסדר היום הציבורי – מי שומר על האינטרנט שלנו? זאת, כדי שלא נתעורר בוקר אחד ונגלה שמדינה שלמה אינה מחוברת אל העולם, ונתחיל לחפש את האשמים למצב, ואולי לא נמצא אותם.