האם אפקט אורנג' יזלוג גם לענף ההיי-טק?

התבטאותו של מנכ"ל פראנס טלקום, המחזיקה במותג אורנג' (Orange), כמו גם ההודעה של החברה כי היא מתכוונת לנתק את הקשרים עם פרטנר, מעלות פעם נוספת את השאלה, וגם במידה רבה את הדאגה, האם החרם על מדינתנו יזלוג גם לתחום ההיי-טק. אם זה אמנם יקרה, ההשלכות עלולות להיות חמורות במיוחד, בהתחשב בעובדה שמרבית החברות הישראליות מבוססות על שווקים בחו"ל ושבארץ פועלות חברות רב לאומיות, שמעסיקות אלפי עובדים.

נכון לעכשיו, התסריט הזה נראה בלתי סביר. יו"ר מכון הייצוא, רמזי גבאי, משוכנע שמה שקובע בקשרים של חברות בעולם עם יצואני היי-טק ישראליים הוא איכות המוצר, הטכנולוגיה הישראלית הייחודית, שפורצת דרכים. אין שום הגיון, אומר גבאי, שבית חולים במדינה מסוימת המאמץ פתרון ייחודי של חברה ישראלית, יפסיק להשתמש בו ויסכן את החולים שלו, רק בגלל החרם הפוליטי.

זו גם ההערכה ששוררת בקרב ראשי חברות ההיי-טק. היא מבוססת על המציאות, שהרי לאורך כל השנים, המיתוג של ישראל כמדינה טכנולוגית מובילה העלה אותה לצמרת הדירוגים במוסדות אקדמיים ובתעשייה. גם מדינות שבאופן עקבי חלוקות מדינית על ישראל עושות את ההפרדה הברורה בין הטכנולוגיה לפוליטיקה.

אלא שכל זה נכון להיום ולמה שהיה עד היום. השאלה הגדולה היא האם מדינת ישראל, על גורמי ההסברה והחוץ שלה, ערוכה להיאבק בחרם הכלכלי, שעלול לזלוג גם למדע ולהיי-טק, בנסיבות שאיש כרגע לא צופה אותן. עד אמש (ד') איש לא חלם שמנכ"ל של חברה שאוחזת במותג בולט בשוק הישראלי ינסה להרוס במחי יד את השוק שלו רק בגלל דעות פוליטיות. השאלה למה הוא עשה את זה אינה רלבנטית, המשימה היא כעת למזער נזקים, מעבר למישורים המשפטי והפוליטי.

ההסברה הישראלית ברשת זקוקה לתגבור רציני

החרם הוא מלחמה של ממש, שמתנהלת בזירה המדינית על ידי הפלסטינים ויתר יריבי ישראל. הם עושים זאת באמצעות דיפלומטיה ציבורית ומתבססים גם על טוויטר (Twitter), פייסבוק (Facebook) ופלטפורמות נוספות. האפקט של פעילות זו הוא בעיקר יצירת אווירה עוינת, שעלולה להשפיע גם על טובי ידידינו ומעריצי ההיי-טק ישראל.

דן סינור ושאול זינגר, שחיברו עוד ב-2009 את הספר "מדינת הסטארט-אפ", חשבו על תסריטים כאלה כבר אז. הם מקדישים פרק שלם, בחלק האחרון של הספר, לתרחישים שמדינת ישראל צריכה להתכונן אליהם, אם וכאשר ה-DNA של ההיי-טק הישראלי יפוג.

השניים מצטטים את הכלכלן דן בן דוד, שטוען כי להצלחה הטכנולוגית הישראלית יש קשר ישיר ליציבות ולטיב הכלכלה בארץ, כמו גם לאווירה הפוליטית-מדינית. "הסכמי אוסלו ב-1993 יצרו אווירה כללית בינלאומית מצוינת, ותרמו לפריחת ההיי-טק ולתחילת עידן הסטארט-אפים", כותבים זינגר וסינור.

בהיבט אחר טוענים המחברים כי ההיי-טק הישראלי נשען כולו על ייצוא ולכן, רמת הסיכון שלו גבוהה יחסית והופכת להיות קריטית, כי הוא מהווה את אחד המנועים הכלכליים החזקים של המשק.

מכאן שהטענה כי ההיי-טק לא עלול להיפגע מהחרם נכונה אולי להיום, אבל טוב יעשו ראשי התעשייה, ובמיוחד מנהיגי המדינה – משרד החוץ, מטה ההסברה וכל מי שאמון על הדיפלומטיה – אם ייערכו לנושא מבעוד מועד. האפשרויות הן שימוש מושכל באותם כלים שבהם משתמשים אויבינו – הסברה ונוכחות ברשתות החברתיות, שמשפיעות על ציבורים שלמים, חלקם יכולים להיות מקבלי החלטות בחברות טכנולוגיות, ויוצרים את האווירה האנטי-ישראלית.

בנושא הזה, העתיד לא נראה ורוד כל כך. מלחמת ההסברה הישראלית ברשת זקוקה לתגבור רציני. כיום היא נעשית על ידי צוותים מצומצמים של אנשים, שעושים מעל ומעבר ליכולתם, מתוך תחושת שליחות אמיתית, אבל במציאות של התגברות החרם, שתהפוך למלחמה כוללת בזירה המדינית, יהיה קשה להגן בנתונים של היום על הנכסים החשובים ביותר של מדינת ישראל, שאחד מהם הוא ענף ההיי-טק.