האתגר הטכנולוגי של צאצאי ניצולי השואה

מזה כמה שנים אנחנו עוקבים אחרי ההיבט המחשובי של הפעילות ללימוד השואה, איתור הניצולים והנצחת זכרם של הקורבנות שנעשית ביד ושם. עבודת הקודש שעושים שם  הצוותים של אגף מערכות המידע, בהובלת המנמ"ר, מיכאל ליבר, ביחד עם האגפים האחרים בארגון, היא דוגמה לאתגרים האינסופיים שנפתחים בפני כל מי שעוסק באיתור קרובים או רוצה לדעת קצת יותר על ההיסטוריה של משפחתו.

הנצחת השואה עברה כמה גלים מאז קום המדינה. היכולת לאתר ולהעלות את זכרם של הניצולים הייתה עד לפני לא הרבה שנים מוגבלת מבחינה טכנולוגית. במשך כמה עשורים, היא הייתה תלויה כמעט לחלוטין בניצולים, בני משפחותיהם ובקרובים של הקורבנות, שהוזמנו לעלות ירושלימה, ליד ושם, כדי למסור עדויות. בשלב מאוחר יותר העדויות התבססו (ועדיין מתבססות) על ראיונות וידיאו ותיעוד – בין אם בפרויקטים גדולים כמו זה של סטיבן שפילברג ובין אם על ידי בני נוער מתנדבים, שעושים זאת במסגרת לימודיהם על השואה. בנוסף, נעשתה עבודת איסוף ותיעוד מידע מקהילות יהודיות מכל העולם.

הופעת האינטרנט, רוחב הפס ותשתיות התקשורת המשוכללות והזמינות הזניקו את מפעל ההנצחה כמה צעדים קדימה. זוהי עוד דוגמה כיצד מערכות מידע, מחשוב ואוטומציה יכולים לסייע לשימור הזיכרון הלאומי ולפרויקט ההנצחה של אחד האירועים הדרמטיים והטרגיים ביותר בתולדות העם היהודי והאנושות כולה.

בזכות רשתות חברתיות, פורומים ואתרים של מוזיאונים לשואה, שהגדולים שבהם אלה מוזיאון השואה בוושינגטון ויד ושם, מתעצמת האפשרות להנציח את הקורבנות, לשמוע וללמוד על מה שקרה בימים החשוכים ההם. מדי פעם אנחנו גם קוראים בהם סיפורים מרתקים על ניצולי שואה שאיתרו אחד את השני באמצעות הרשת לאחר עשרות שנים של ניתוק.

חלק מניצולי השואה לא ששים עדיין לספר על מה שעבר עליהם שם. זה היה בולט בעשורים מיד לאחר המלחמה, בהם התייחסו אליהם לפעמים בזלזול, אולם נכון גם כיום. ייתכן שהיכולת להתחבר בקלות לרשת חברתית או לאתר כלשהו תשכנע את חלקם ואף תקל עליהם לאפשר לצאצאיהם להנציח ברשת את סיפורם, לספר ולתעד את מה שקרה, למען הדורות הבאים.

המשימה להבטיח שזה יקרה מוטלת על הילדים, הנכדים והנינים שלהם. הניצולים כבר בגילאים מתקדמים, בשנות ה-80 וה-90 לחייהם. היכולת שלהם להסתגל לעולם הדיגיטלי ולמדיות החברתיות מוגבלת ולכן, את הלפיד של המשך התיעוד צריכים לקחת לידיהם הדורות הממשיכים אותם. הפלטפורמה הסלולרית עליה מספר ליבר בראיון לאנשים ומחשבים יכולה לעזור להם רבות בכך.

הדיגיטל – הזדמנות לרענן את לימוד השואה

אלא שאסור להשאיר את זה בידי בני הדורות השני והשלישי ובידי מתנדבים בלבד. מוסדות כמו יד ושם וגורמים ממלכתיים נוספים צריכים לעודד את התופעה הזו, למשל על ידי החדרתה למערכת החינוך.

לימודי השואה בבתי הספר מקובעים במספר תוכניות שכבר אינן מספיקות. כבודם של המסעות לפולין וסיפורי השורשים שכותבים התלמידים על תולדות המשפחות שלהם בשואה במקומו מונח, אולם זה כבר לא מספיק. משרד החינוך חייב לחשוב כיצד לרתום לנושא את התקשוב, שכבר נכנס לבתי הספר ולמערכת החינוך, כיצד הכיתה הדיגיטלית נרתמת להגברה מסיבית של הנצחת השואה.

התיעוד ברשת הוא אמנם נצחי ולא תחום בזמן, אולם המקורות שמהם צריכים הילדים לשאוב את המידע לא יישארו כאן עוד זמן רב. ההורים והסבים והסבתות מזדקנים, וחלון הזמן הולך וקטן.