על שוקולד, בחירות ויום האישה

זה היה מרגש. מביך. ממש הסמקתי. הדבר קרה בכל פעם כשבחודשים האחרונים, אנשים רבים שפגשו אותי בעבודה, בכנסים או במפגשים אקראיים תהו לאן נעלמתי, אמרו שחסר להם הטור השבועי שלי. ובכן, היו המון עניינים אחרים שלכדו את תשומת לבי, אבל אהבת הציבור החזירה אותי למקלדת ואני מקווה שלרצף ארוך של טורים נוספים.

בימינו, לכתוב טור זה אתגר לא קל. צריך להתגבר על הפיתוי להיסחף לקלחת הבחירות, לא ליפול לסיר החם הזה. אין לי כוונה לקבל כוויות ואני מקווה להצליח בזה. האמת היא שקל מאוד להתפתות גם לכתוב על יום האישה הבינלאומי שחל בשבוע שעבר, אבל כאן אני צריך להיזהר עוד יותר לא להסתבך… ואפשר כמובן להתפתות ולכתוב על התופעה החדשה של צילומי והקלטות "הישראלי המכוער".

אלא שיש משהו משותף לשלושת הדברים האלה: הכול פתוח, הכול ברשת, הכול מוקצן. הבחירות מגלות גם הן תופעות של "ישראלי מכוער", עם התבטאויות אומללות ומיותרות מכל הצדדים. גם התבטאויות שנאמרות לכאורה במחשכים יוצאות בסופו של דבר לאור, באמצעות הסמארטפונים. המדיה התמלאה בימים האחרונים בכתבות וראיונות סביב הסוגיה של מעמד האישה, מקומה בחברה, בארגונים ובעסקים, כאילו יש כאן עוד שאלה בכלל. אם יש כאלה שעדיין מקבלים החלטות על פי מגדר ולא נטו על פי יכולת, כישרון וניסיון – גם זה סוג של "ישראלי מכוער" (לשני הכיוונים – אפליה מחד והעדפה מתקנת מאידך. שניהם פסולים בעיניי).

העידן שלנו הוא עידן מעניין – כל אדם עם סמארטפון הופך להיות כתב שטח ועיתונאי, בלש, מרגל ומה לא. הוא מצלם, מקליט, מתעד ומדווח. נגמרו הימים בהם שני אנשים יכולים היו להמתיק סוד. לא רק שאחרים יכולים לעלות על זה, השניים עצמם כבר מקליטים זה את זה. מי יודע, אולי יום אחד הם יוכלו לעשות בזה שימוש… אין אמון, אין שותפות, רק חשדנות. כל מנהל צריך להניח בכל שיחה עם עמית, ספק, לקוח או עובד שהוא מוקלט או אפילו מצולם, שיש תמיד "מצלמה נסתרת". אתה מצלם את הבית עם המטפלת שהשארת עם היקר לך מכל, ילדיך הקטנים או הוריך הזקנים. אחרים מצלמים אותך בכל מיני מקומות ומצבים.

האם זה טוב או רע? מדובר בדיון פילוסופי עמוק. אבל זו עובדה: הכול פתוח, הכול ברשת, הכול מוקצן. זו אחת התופעות הנלוות לעידן "הטרנספורמציה הדיגיטלית" שאנחנו נמצאים בו. טרנספורמציה שמשפיעה על כל אחד מאיתנו כפרטים, ומשנה את פני הארגונים והעסקים.

העולם משתנה – את זה אומרים מאז שהוא נברא. אבל הקצב, חברים, הקצב. הוא הולך וגובר כל הזמן. זוהי ממש טרפת. התפקיד שלנו הוא לתעל את כל ההתפתחויות האלה לאפיקים חיוביים – הן בהיבט החברתי וכמובן בהיבטים הארגוניים והעסקים. הכוונה היא לחדשנות, מוצרים, שירות יותר טוב ללקוחות וניהול אפקטיבי יותר של עובדים ומשימות. מנגד, צריך להיזהר מאיבוד הרסן. לא כל חידוש טכנולוגי חייבים לאמץ ולשנות בעסקים. הטמעת חידוש לא נחוץ יכולה להיות הרסנית באותה מידה כמו אי הטמעת חידוש נחוץ. תחת התנאים של הסחרור שמוכתב על ידי יצרני הטכנולוגיה (שמקדימים היצע לביקוש), מנהלים צריכים לשמור יותר מבעבר על ערנות מוגברת, פתיחות, גמישות וחדות מחשבה מחד, ועל קור רוח ושיקול דעת מאידך. לקבל את ההחלטות הנכונות, בזמן הנכון ובמקום הנכון.

יש משהו מאוד חיובי במציאות הדיגיטלית הזו: אינסוף נושאים וסיפורים שיכולים להוות השראה למאמרים.