40 שנים אחרי, ומה הלאה?

לפני כ-40 שנים, הצליחה קבוצת מדענים באוניברסיטת UCLA בארצות הברית ליצור את הקשר הראשון בעולם בין שני מחשבים, וגרמה להם "לדבר", להעביר נתונים ביניהם. היה זה ב-2 לספטמבר 1969. האמנם זה התאריך בו נולדה רשת האינטרנט?

הוויכוחים מתי בדיוק נולדה הרשת נמשכים עד היום. המדענים חלוקים בדעתם לגבי מועד יום ההולדת של האינטרנט. כך, יש מי שמציע את התאריך של ה-29 באוקטובר אותה שנה, כאשר מדעני האוניברסיטה הצליחו לפצח את הסוד מאחורי המיתוג המנתי (מיתוג של מנות). תגלית זו היא שהביאה להצלחת משלוח הנתונים בין מחשבים שנעשה לאחר מכן.

בבלוג שפורסם לא מכבר במגזין CIO, כתב הבלוגר שהוא יכול היה לדמיין דברים ותחומים רבים באופן בו הרשת השפיעה על חיינו, אבל דבר אחד הוא לא צפה ובא לו בהפתעה: כיצד אימו בת ה-99 בילתה את השנתיים האחרונות לחייה בגלישה באינטרנט.

השאלה המרכזית שמעסיקה כעת את חוקרי המיחשוב היא כיצד להנחיל את תרבות האינטרנט בארגונים. כיצד "מכניסים את הרשת" לדפוסי החיים של המיחשוב הארגוני. נראה שכיום יש שתי ישויות, שחיות רק לכאורה, בשלום – זו לצד זו: האחת, רשת האינטרנט על כל מאות מיליוני המשתמשים בה. כך, למשל, 65 מיליוני הגולשים בפייסבוק (Facebook) דרך הסלולר, כך אלו שעושים בעזרת כמעט הכל באמצעות הרשת. מנגד, לעומתם, מצוי העולם העסקי. נראה כי ארגונים שומרים מרחק משמעותי מדברים רבים שיש בווב. אין הכוונה, כמובן, לשימוש באינטרנט כדי למכור, לשווק או לפרסם מידע – אלא על ניהול הליבה העסקית בעזרת הווב. הדבר אינו מובן מאליו.

מנהלים ועובדים – בכירים או זוטרים – יכולים להיות פריקים מושבעים של גאדג'טים וגלישה ברשת, אולם רק בחייהם הפרטיים. בסביבה הארגונית הם לא ימהרו לגלוש בפייסבוק, לא יבצעו פעולות מעקב בעזרת רשת הטוויטר (Twitter), לא יורידו שירים ולא ינסו לשווק את מה שברשותם באמצעים "לא קונבנציונאליים". אצל חלקם, הסיבה לכך שלא יעשו זאת, היא החשש מאובדן מקום העבודה לאלתר.

אלא שהגבולות בין הסביבה הארגונית לבין הסביבה הפרטית הולכים ומטשטשים, ולעיתים אף נעלמים. אם מנהל שם במחשב כף היד שלו את כל המיילים הקריטיים שלו, כך שיוכל לעבוד בכל מקום, ומנגד, הוא גולש גם כדי לראות סרט או לשחק – איך נקבע מהו: משתמש פרטי או ארגוני? ואיך נגדיר מנהל בארגון, אשר במשך כל היום מרביץ תורה באנשיו, כדי שישמרו על המידע, הלא הוא הנכס היקר ביותר של הארגון, אבל בערב חושף את כל חייו ופרטיו האישיים בבלוג? האם הוא מנהל לא אחראי? האם חלים עליו כללים אחרים מחוץ לעבודה?

סביר להניח שאותו מנהל שייך לקבוצה גדולה מאוד של מקבלי החלטות בכירים, שפשוט אינם מודעים למציאות החדשה המתהווה סביבם. הם שמעו עליה, הם רואים אותה בבית, אצל הדור הצעיר, אבל הם סבורים שבזה שהם יגידו שפייסבוק זה לא בשבילם – כל סודותיהם יישארו כמוסים. כך, לדוגמה, ענקית החיפוש גוגל (Google), אשר שותפה למהפכה חשובה לא פחות מהמצאת הרשת. גוגל לא מבדילה בין החיים העסקיים לאלו הפרטיים. כל מה שהועלה פעם אחת לווב ונסרק – יישאר שם לעולם ועד.

כיום מדברים על תהליכים עסקיים שלמים בתוך הארגונים, שלא זקוקים לרשת מחשבים סגורה, או למרכז מיחשוב מפלצתי. אותם ארגונים יכולים בקלות להוציא חלקים נרחבים מהשירותים שלהם לענן. בעיני מנמ"רים ומנהלים בכירים, האפשרות הזו, כיום, על סף שנת 2010 – נראית הזויה. אולם בל נשכח כי התופעה הזו לא תהיה הראשונה שבתחילה התייחסו אליה כדמיונית ולאחר מכן היא הפכה לממשית ולנפוצה.

וכף, בהינף קולמוס (מקלדת…) אחד, חוברו להם שתי עולמות שאיש כלל לא האמין שיש להם שפה משותפת: רשת האינטרנט וניהול רשתות ארגוניות, מבוססות מחשבי ליבה ואשר מכילות את המידע הארגוני הרגיש.

צריך להיות מציאותיים: בזיווג הזה שבין האינטרנט לבין הסביבה הארגונית ש-"צופה בו מהצד", לא הכול מושלם. עדיין חלק ניכר מחובת ההוכחה חל על הרשת. זו עדיין נתפסת כלא יציבה, כחשופה ופרוצה להאקרים ולפעילות טרור קיברנטי. עדיין כל פעילות שהיא מבוססת רשת – מתקבלת ככזו הנעשית ברמת סיכון גבוה, ויעבור זמן עד שהנושא יטופל לשביעות רצון המשתמשים. טובי המוחות במעבדות המו"פ של חברות ה-IT הענקיות שוברים את הראש בנושא.

קשה עד בלתי אפשרי לחזות לאן מועדות פניה של הרשת ב-40 השנים הבאות. אבל אפשר להניח בסבירות גבוהה, כי רבים בעולם יהיו תלויים במה שהתחיל מניסוי לקיום שיחה בין מחשבים.