בנק אוהב את העובדים שלו?

ועד עובדי בנק לאומי שיגר בסוף השבוע שעבר מכתב למנמ"ר הבנק, דן ירושלמי, ובו דרישה להתנצלות. הרקע: ראיון שהעניק ירושלמי ל-TheMarker ומאחת התשובות שלו ניתן היה להבין כי הבנק "תקוע" עם אלפי עובדים בתחום המחשוב והטכנולוגיה, שמפריעים לבנק לממש את תוכניותיו בתחום המחשוב ומערכות המידע.

ההתבטאות הזו, שסביר להניח שירושלמי היה מוותר עליה בדיעבד, משקפת מציאות מאוד מורכבת בכל מה שקשור לתפעול מערכות המחשוב במערכת הבנקאות בישראל.

באופן מסורתי ועל בסיס מדיניות שמרנית ארוכת שנים, כל הבנקים הגדולים בישראל, כולל לאומי, מעסיקים אלפי עובדים במרכזי המחשוב שלהם. התפיסה הבסיסית, שמונעת בין היתר מרגולציה חזקה ביותר, מתייחסת בעיקר לשמירה על סודיות ועל אבטחת מידע. לפיכך נמנעו הבנקים במשך שנים להוציא פרויקטים אל מחוץ למסגרת הבנק, ולמעשה הקימו אצלם בתי תוכנה ומרכזי תפעול שמשתווים לחברת היי-טק גדולה בישראל.

הדוגמה הבולטת ביותר היא בנק הפועלים, שמעסיק כיום כ-1,100 עובדים במערכות המחשוב, התפעול והאו"ש. זוהי תפיסת עולם שהנהיג במשך שנים דוד לוזון, עד לפרישתו. גם בבנק לאומי, המנמ"ר הקודם, איציק מלאך, דגל בריכוז כוח אדם ומיומנויות מקצועיות בתוך המרכז התפעולי הענק של הבנק בלוד, שנקרא קשב.

גם הבנקים האחרים, דיסקונט והבינלאומי, מעסיקים מאות עובדים במחשוב. בכל אחד מהבנקים, תמהיל העובדים מורכב מעובדים קבועים שיושבים על מצבת כוח האדם של הבנק ומעובדי קבלן, שמועסקים על ידי חברות אינטגרציה, על בסיס פרויקטים.

כל אלה יצרו מציאות של העדר גמישות ניהולית כפי שהיא מקובלת בחברות היי-טק, למשל אמדוקס, ממנה הגיע ירושלמי לבנק. ירושלמי אולי צודק שאפשר היה לתפעל חלק ממערכות הבנק עם 100 עובדים, אבל לא בבנק לאומי ולא באף אחד מהבנקים הממוסדים. היה זה אפשרי אילו הוא היה מקים מאפס בנק חדש, על בסיס טכנולוגיות ושיטות שנכונות להיום.

אלא שכל הבנקים הגדולים, ולאומי ביניהם, סוחבים על גבם השקעות ענק שנעשו לפני 20-30 שנים, בעיקר במערכות Legacy, תשתיות קריטיות ויישומים בנקאיים בסיסיים. אין הרבה דרכים להיפטר ממערכות אלה מבלי לשפוך עוד מיליוני שקלים – דבר שלא עולה על הדעת באף אחת ממערכות הבנקאות. מצד שני קיים הצורך להתייעל ולצמצם בכוח האדם. לשם כך הוציאו הבנקים את הפרויקטים לעובדי קבלן, אלא שחלק גדול מהם נחשבים למעשה לעובדים לכל דבר ועניין. אי אפשר לפטר אותם כל כך מהר, מה גם שוועדי העובדים בבנקים אימצו חלק מהם לחיקם וכל ניסיון לשחרר עובד זה או אחר נתקל בדרך כלל בעימות עם הוועד.

הבנקים ממשיכים להתנהל במסגרת זו, מבלי להתאמץ יתר על המידה להתמודד עם הבעיה, בין היתר בגלל הריכוזיות שיש בתחום. התחרות קיימת רק לכאורה ואת המחיר כולנו משלמים בעמלות גבוהות, ריביות לא ריאליות ועוד כל מיני תעלולים שהמערכת הבנקאית ממציאה על חשבון הכיס שלנו.

הבנקים הקטנים יעילים יותר, אבל הם לא יכולים לתת מענה אמיתי למה שבנק גדול יכול לעשות, בגלל תשתיות המחשוב והמידע שלהם. חלק מהם, למשל בנק איגוד, נאבק מזה שנים להתנתק ממערכת המחשוב המרכזית של בנק לאומי, הבנק הבינלאומי סיפח לשורותיו ומספק שירותים לבנק מסד ויש עוד כמה דוגמאות.

הפתרון לריכוזיות יגיע מהמשך העידוד שנותן בנק ישראל דווקא לבנקים הקטנים, ללכת לפרויקטי מחשוב עדכניים, למקסם את הגמישות הניהולית ובכך להיכנס לזירה המרכזית מול הגדולים. דוגמה אחת מתחילה כבר להתממש לנגד עינינו, כאשר בנק יהב נכנס לפרויקט ענק של החלפת כל מערכות הליבה שלו בבת אחת במיקור-חוץ עם חברת טאטא (TATA) ההודית. בנק ישראל הבין את הסיכון הרב שיש בפעילות כזו ולמרות זאת נתן אור ירוק, מתוך תקווה שכאשר המהלך הזה יסתיים בהצלחה, הוא יסחב אחריו בנקים אחרים ואולי כניסת משקיעים חדשים לשוק.

התוצאה תהיה תחרות בריאה בין הבנקים, שתיאלץ את הגדולים להתייעל עוד יותר. יש בבנקים עובדים מצוינים. ההנהלות יודעות את זה ומטפחות אותם, מאחר שבנק צריך קודם כל לאהוב את העובדים שלו וביחד איתם לממש יעדים עסקיים, שכוללים מהלכים של התייעלות בכוח אדם. אפילו בבנק לאומי כבר היו דברים מעולם.