דרושה רשות לאומית להסברה דיגיטלית

הרשת היא כבר מזמן זירה במאבקים שונים בין מדינות ועמים, כולל בין ישראל לפלסטינים. הדבר בלט במיוחד בצוק איתן: היא שימשה במהלך המלחמה האחרונה הן זירה למתקפות סייבר על ישראל מצד האקרים שמאחוריהם מדינות ומשטרים עוינים והן במה לתעמולה והסברה – מצד ישראל כמו גם מצד החמאס.

בכנס שהתקיים אמש (ג') במכללה האקדמית תל אביב-יפו ועסק בהשלכות של צוק איתן על הזירה הקיברנטית אמר השגריר וסגן שר החוץ לשעבר, דני איילון, כי על אף שחל שיפור עצום בפעולות ההסברה, עדיין יש הרבה מה לעשות. איילון תיאר את מצב הכוחות בזירה זו כ-"שווים" ובמקרים רבים ההסברה הישראלית הצליחה אפילו לאתגר את היריבים. אולם, ביתר המקרים היא נגררה אחריהם. כאן לא הייתה התקדמות: זה התחיל בחומת מגן ונמשך במרמרה, בעופרת יצוקה – ובצוק איתן.

ראינו כיצד הצבא למד לשחרר תמונות מזירה, במשרד החוץ נעזרו בארגונים וולונטריים כמו האמת על ישראל, שדני איילון עומד בראשו. איילון סבור כי במלחמה הבאה הסייבר ישחק תפקיד הרבה יותר מרכזי, ואלה שיובילו את המאבק יהיו דווקא מהמגזר השלישי – ולא המוסדות הרשמיים של ישראל. מצד אחד יש בזה יתרון, כי קיימים במגזר הזה הרבה מאוד אנשים שיש להם גישה לאינטרנט והם פעילים ברשתות החברתיות.

האפקט של הפעילות הזו הוא בעיקר ויראלי. הנחת הייסוד היא שיש לישראלים הרבה מכרים מעבר לים ואם כל אחד מאתנו ישכנע 2-3 אנשים בחו"ל, יש סיכוי שמעמדנו הבינלאומי יהיה טוב יותר.

אלא שהצעתו של איילון, יוצאת מתוך נקודת הנחה אחרת, קריטית יותר: הממשלות בישראל לא יודעות לנהל את מערך ההסברה. משימה שהיינו מצפים שגופים כמו משרד החוץ או משרד ראש הממשלה היו משקיעים בה מאמצים רבים הופכת להיות כמעט בלתי אפשרית. יש בארץ מספר לא קטן של אנשים שתפקידם להסביר את ישראל בזירה הקיברנטית. כל אחד מהם מייצר תכנים ומידע, אבל הם לא תמיד מסונכרנים אלה עם אלה. במשרד החוץ, שם אמורים להתרכז עיקר המשאבים, יש צוות קטן יחסית של אנשים מצוינים שעושים מעל ומעבר לתפקידם כדי לנסות ולהיאבק בתעמולה האנטי ישראלית ובאנטישמיות. אלא שאם משווים את המשאבים שמושקעים בהסברה הישראלית לאלה שמדינות שכנות משקיעות בתחום – זה מזכיר, ולא במקרה, את סיפור דוד וגוליית.

העצוב בכל הסיפור הזה הוא שאפילו השגריר וסגן שר החוץ לשעבר איילון הודה כי ממשלות ישראל לדורותיהן נכשלו כישלון חרוץ בתחום. הכישלונות נבעו גם מסיבות של פוליטיקה וחישובים קואליציוניים.

אחרי מלחמת לבנון השנייה, שם ההסברה של ישראל הייתה בשיא השפל, פורסמו שני דו"חות חמורים בנושא. האחד נכלל במסגרת דו"ח וינוגרד והשני – דו"ח מבקר המדינה. שניהם המליצו על הקמת רשות לאומית להסברה, שתפקידה יהיה קודם כל לתאם בין כל הגופים בישראל שאמורים לעסוק בנושא, לאחד כוחות ולהגביר את העוצמה. התפקיד השני שלה מתחבר למה שהציע איילון: להפעיל, לתאם ולהניע את כל ארגוני המתנדבים להסברה ברשת. המתנדב הפוטנציאלי מביא עמו את המחשב, את החיבור לאינטרנט ואת קשריו. על מנת שייצא למלחמה במדיות החברתיות וינצח צריך לספק לו מסרים, חומרי תעמולה וכלים רלוונטיים נוספים. כל אלה לא יכולים לבוא מעצמם. למתנדבים יש מוטיבציה ויכולות אבל אם לא יתדלקו ויאתגרו אותם – הם ייעלמו.

מדוע זה לא קורה? תשאלו את אהוד ברק, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו. כל אחד בתורו תרם לכישלון היוזמה, גם בפעמים שהיא כמעט יצאה לפועל, בעקבות דו"ח זה או אחר.

ואם אתם שואלים את עצמכם מה יהיה במלחמה הבאה, התשובה היא: הרבה יותר סייבר, קרבות חזקים יותר במדיות החברתיות ומחדלי הסברה כחול לבן שיידונו, מן הסתם, בוועדות חקירה. שוב ננצח בקרב הפיזי אבל נפסיד בקרב התודעתי.