תשע"ד – שנת ההתאגדות

תשע"ד הייתה שנה מרתקת להיי-טק הישראלי. על כל שנה אומרים את זה, אבל הפעם זה נכון במיוחד. השפעות מלחמת צוק איתן ניכרו היטב גם בענף, בכל מיני מובנים: המחסור בעובדים שיצאו למילואים או נשארו בבית עם הילדים בלט לעין, ולצידו היכולת של הענף להמשיך לעבוד למרות הכול. כך גם הסלולר והרשתות החברתיות, עם חרושת השמועות בווטסאפ (WhatsApp) וההסתה והגזענות שהרימו את ראשן המכוער – דבר שהחברה שלנו תלקק את הפצעים שהותיר עוד זמן רב. משתמשים רבים ניצלו את הניו-מדיה כדי להראות את המאחד, אבל משתמשים רבים יותר ניצלו אותה כדי להבליט את השסע.

ולא רק צוק איתן: הטכנולוגיות המשיכו השנה לצאת ולהשתכלל בקצב מסחרר, הממשלה הוסיפה לשקוט יחסית על השמרים, באר שבע החלה לפרוח כמרכז סייבר ישראלי, החברות הרב לאומיות המשיכו להשקיע כאן ולא מימשו את איומיהן לעזוב, וכמובן – האקזיטים.

אלא שהמגמה הכי בולטת בתשע"ד, שנראה שתמשיך אתנו גם לתשע"ה, היא התאגדות העובדים. אם בעבר היה ענף ההיי-טק רחוק מהתחום הזה ו-"ועד עובדים", "זכויות עובדים" ו-"זכויות סוציאליות" נחשבו למילים גסות, המצב הולך ומשתנה. תשע"ד הייתה השנה בה עובדים רבים בחברות גדולות, וגם קטנות, התחילו להבין שאם הם לא ידאגו לזכויות שלהם – אף אחד לא ידאג להם. שאם העובד לא יעמוד על התנאים המגיעים לו – השעות הנוספות, המחלות, החופשות, השכר ועוד… – ההנהלות לא ישושו לעשות זאת, בדרך כלל.

עשו את שלהם שעות העבודה המרובות, התנאים שלא תמיד הולמים והשכר, שנמוך מרוב מדינות המערב ולעתים מביא עמו את התחושה שהוא כלום לעומת מה שאתה נותן. גם לעובדים שהשכר שלהם הוא לא ממש מינימום, ובעיקר לעובדים הזוטרים בתעשייה, אלה שלא מרוויחים הרבה ולא מקבלים את התנאים הטובים. "הפועלים השחורים" של ההיי-טק. הם הבינו שבלי גב מאחוריהם, הם יכולים לשכוח מלקבל את מה שהם רוצים.

הזרעים הראשונים של המהלך נבטו עוד לפני תשע"ד וההתחלה הייתה בכלל בענף הסלולר, שקרוב להיי-טק אבל הוא לא הליבה שלו. אלא שבשנה האחרונה הוא צבר תאוצה והגיע אל לב התעשייה, לחברות כמו סאפ (SAP) ונס. סייעו בכך רבות ארגוני העובדים, ובראשם ההסתדרות, עם ארגון עובדי ההיי-טק והסלולר שהקימה.

לשמחתי, ברוב המכריע של המקרים, ההנהלות הכירו בסוף בהתאגדות העובדים. בחלק גדול מהם כמי שכפאן שד, רק כי הן מוכרחות לעשות את זה בגלל החוק וכי העובדים וההסתדרות הוכיחו להן באותות ובמופתים שמספר החתימות הדרוש בכדי שההנהלה תחויב להכיר בוועד הושג. אולם, בחלק אחר של המקרים ההנהלות עשו זאת מתוך הבנה שהכרה בוועד, שיתוף פעולה עמו וכניסה למשא ומתן קיבוצי (איפה נשמעו פעם מילים כאלה בהיי-טק?) ייטיבו גם להן. החברות האלה הבינו שעובד שמקבל תנאים טובים מרוצה מעבודתו, ועובד שמרוצה מעבודתו נותן תפוקה טובה. היו הנהלות שנזכרו סוף סוף שחברה זה לא רק אקסלים, טבלאות ונתונים כספיים, אלא גם בני אדם – אנשים עם רצונות, צרכים וכן, גם דרישות לתנאים טובים יותר ושכר הולם יותר. וזה לגיטימי בהחלט, חבל שעדיין צריך להגיד את זה.

המגמה הזאת היא לא רק הכי בולטת, או לפחות בין הבולטות, בענף בתשע"ד, אלא גם הדבר הכי טוב שקרה לו בשנה זו. ובשנה שמחר (ד') בערב תתחיל נראה יותר ויותר עובדים ביותר ויותר חברות מתארגנים, לוחמים על זכויותיהם וממשיכים להחזיר לענף מושגים חיוביים שהוא שכח כבר מזמן. יהיו ודאי כאלה שהנושא גורם להם לחלחלה ולראות בעיני רוחם את הדגל האדום, אבל גם להם אסור לשכוח שזכויות עובדים הן דבר שרלוונטי לא רק לברית המועצות ההיא, שפסה מן העולם, אלא גם לימינו אנו, לכאן ועכשיו. כולל לתשע"ה.