צוק איתן והקבלות לארגונים

אלי פרנק חוזר לשירות הצבאי שלו ומגלה מה ניתן ללמוד מהקצין שרץ לתוך המנהרה בעזה

אלי פרנק, מנכ"ל חברת הייעוץ FrankIT

בניגוד לקיצים אחרים, שנחשבים "עונת המלפפונים", הקיץ הנוכחי הביא ומביא עימו שורה של אירועים, ברמה הלאומית וברמה האישית כאחד. אם זה המונדיאל (מי זוכר אותו?), מבצע צוק איתן, ששואב את כולנו לשבת שעות מול החדשות, מטולטלים בין תקוות לרגשות, וברמה האישית גם נסיעה מענגת ומעניינת לסין. לכן, החופשה שלקחתי מהטור הלכה והתארכה. אבל, הנני כאן.

המבצע החזיר אותי לצעירותי ולשירות בתותחנים. התגייסתי חודש וחצי לפני מלחמת יום הכיפורים. כחייל בגדוד 405 ברמת הגולן, ארבעה חודשים בלבד בצבא (ממש "ירוק"), השתתפתי בקרבות ההתשה מול הסורים. לא קראו לנו "ילדים". היינו לוחמים. החווייה הייתה מעצבת: הפגזנו מטרות סוריות, חטפנו הפגזות מהם, דילגנו לעמדות חלופיות ועוד מאורעות של מלחמה.

והיו גם "קטעים". המחנה שלנו היה בחושות של כפרים סוריים עזובים, ללא מקלחות ושירותים. פעם בשבוע נלקחנו לאוגדה כדי להתקלח במקלחות שדה, במים קרים. בחורף, ברמת הגולן. התזונה באותה התקופה התבססה על לוף, שימורים וכל מה שבא במנות הקרב. אזרחים לא פינקו אותנו אז בשטחי כינוס.

שירתתי גם כקצין בגדוד 55 בסיני. השירות שם התאפיין בשגרת אימונים, תרגילים והחזקת קו. ביצענו חדירות ליליות אל מעבר לקו הפסקת האש, לצורך תצפיות על הכוחות המצריים. גם זו חוויה עוצמתית, מלאת ריגושים – וגם פחדים, אבל עם התעלות של תרומה לבטחון המדינה.

כחלק מתוכנית האימונים, ליוויתי והדרכתי גדודי מילואים. אלה היו הימים היותר כיפיים בסיני, מאחר שהשהות במחיצתם של אנשי המילואים נתנה לי הזדמנות ישירה לספוג את האווירה, את המחויבות, את הערכים. כמובן, היו גם ארוחות "השחיתות" המפורסמות של המילואימניקים.

באותם זמנים, הייתה פחות הקפדה על כללים. נהגתי לא פעם בזלדה בדיונות , אף על פי שלא היה לי רישיון לכך. כיף של נהיגת שטח פרועה, שתדלקה את האנדרנלין להמשך השגרה.

מנימוקים מבצעיים לכאורה יצאתי לקורס צניחה. מבחינתי, העיקר היה, מעבר לחוויה המדהימה, להסתובב בחזה מעוטר בכנפי צניחה. אלא שכבר בצניחה הראשונה שברתי רגל, הושבתתי לחודשיים ונגוז חלום הכנפיים – עד שהייתי אלוף משנה. אז הוחלט שצניחה אחת מזכה בכנפי צניחה, וכך זכיתי בשלהי השירות להגשים פנטזיה.

הצבא של היום לא יותר טוב משל אז. הוא אחר. הלוחמים כיום לא יותר נועזים מאלה של שנים עברו. אופי הלחימה שונה, האמצעים אחרים, השילוב של יכולות אישיות עם טכנולוגיות מתקדמות מחולל נפלאות. השבחים למפקדים ולחיילים. ההתלהבות מהטכנולוגיה, שבחדשנותה שינתה את פני המערכה, הינה על רקע החשש שהנסיגה הערכית, ההתנהלות החברתית וההשתלטות של המסכים הקטנים על החיים ייצרו התנוונות ונירפות. והנה חוזרת ההוכחה שאין תחליף ליסודות חזקים, לשורשים ערכיים, להיסטוריה מעצבת. שאין תחליף לשכנוע בצדקת הדרך. וחשובה גם התחושה של "איך אני נראה", כמו בסיפור כנפי הצניחה. חשוב לחיילים הצעירים להתהדר בצבע הכומתה, המדים והסמלים, וטוב שאלה הם פני הדברים.

בהקבלה, חברות מצליחות הן אלה שיחד עם ההתאמה ההכרחית לזמנים המשתנים שומרות על ערכים יסודיים ומשקיעות בחיבור המנהלים והעובדים לאמונה ביעדים.

לסיום, אפשר ללמוד מהטור הזה עוד משהו: חייבים נהלים קשיחים, אבל לצד זה, חייבים לעודד יוזמה ולשמור מקום לאלתור וליצירתיות. הקצין הצעיר הנפלא שבניגוד לכללים רץ לתוך המנהרה מהווה השראה. כמובן שלא נכון שקצינים ינהגו בנגמ"שים בלי רישיון, אבל החינוך וההדרכה צריכים להיות לפעולה סדורה עם שיקול דעת ומחשבה פתוחה. ואין תחליף להחלטות הכרחיות מקומיות, עם גיבוי למי שהתמודד עם האירוע.

ההקבלה לארגונים ברורה. ארגון צריך שתהיה לו מערכת כללים, ביורוקרטיה, אבל הצלחה תבוא רק עם חינוך לעצמאות, יכולת של אלתורים לצד הנהלים, גיבוי למנהלים צעירים ונחישות בהתמודדות עם משברים.

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים