חדל קשקשת ברשת? לא רלוונטי!

אחד השמות של התקופה בה אנחנו חיים הוא עידן המידע. לא סתם מידע, אלא כזה שמופץ במהירות שיא, עד כדי שנראה לפעמים שהיא בלתי ניתנת לעצירה. חולף לעתים קרובות זמן קצרצר בלבד מהמועד בו אירוע קורה וכבר פרטים אודותיו מתפרסמים ברשתות החברתיות, הודעות SMS ובווטסאפ (WhatsApp). האמצעי האחרון שהזכרתי נעשה באחרונה פופולרי בהקשר הזה.

כך קורה גם במבצע הנוכחי. למשל אתמול (א'), לפני שהתפרסמו הידיעות הנוראות אודות מותם של 13 חיילי צה"ל ברצועת עזה. "יודעי דבר" העבירו "דיווחים", חלקם נכונים וחלקם מופרכים לחלוטין, על מיקום התקריות, מספר ההרוגים, והיו אפילו כאלה שסיפרו שנחטף חייל – שמועה שהתבררה כלא נכונה, עד כדי כך שדובר צה"ל נאלץ להכחיש אותה.

הודעות אחרות כללו פרטים על ההרוגים, כביכול, בהם שמות נכונים אבל גם כאלה של חיילים שבסופו של דבר התגלה שהם בריאים ושלמים. המשפחות של החיילים הללו קיבלו את השמועות ונאלצו במשך שעות ארוכות לחיות באי ודאות נוראה, מבלי לדעת מה באמת עלה בגורל הבנים שלהן שנמצאים בחזית.

תארו לעצמכם, איזה דבר איום הוא לקבל מידע על בסיס חרושת שמועות לפיו הבן נהרג, עוד לפני שהחיילים מגיעים ונוקשים את הנקישה הנוראה על הדלת. כמה לחץ ודאגה עוברים על בני המשפחות באותם רגעים מורטי עצבים. בסופו של דבר, במקרה הזה התבררו הידיעות הללו כלא נכונות, אבל מה קורה במקרים בהם מגיעה לאם, לאב או לאח שמועה שהבן נפל עוד לפני הידיעה הרשמית? מצמרר.

בעקבות חרושת השמועות הזו, ושמועות נוספות אודות המבצע שפורסמו קודם לכן, יצאו דמויות כמו פרופ' אסא כשר וסגנית השר ציפי חוטובלי בקריאה להפסיק להפיץ אותן. הכוונה שלהם טובה, אלא שנראה שקריאתם היא קול קורא במדבר. הזמינות של אמצעי המדיה החדשים בצירוף הרצון להפיץ את המידע והרצון לדעת דברים בזמן אמת, עוד לפני שהגורמים הרשמיים מפרסמים אותם, גוברים על האחריות. אנשים, כך נראה, מקבלים סיפוק מזה שהם מוסרים את המידע לאחרים, מאחר שהם נתפסים בידי הנמענים כברי סמכא, ככאלה שניתן לסמוך עליהם שיביאו את המידע "לפני כולם", במהירות. בנוסף, אי אפשר באמת לסמוך שאף לא אחד מתוך האנשים הרבים כל כך האלה יפיץ את המידע.

הדברים הללו נכונים לא רק באירועים ביטחוניים, אלא גם במקרים פליליים עליהם מטיל בית המשפט צו איסור פרסום. שמותיהם של החשודים (חשד שאחר כך התברר כלא נכון) במעורבות ברצח בברנוער פורסמו ברשתות החברתיות הרבה לפני אמצעי המדיה המסורתיים, וכך גם מידע אודות החשדות נגד עו"ד רונאל פישר והעובדה שנעצר. היו מקרים דומים לאין ספור.

את המגמה הזאת אי אפשר לעצור. תם העידן של האחריות הלאומית שלא לפרסם מידע כזה. אם לפני עידן המדיה החדשה, רבי סרנים שמועתי היו מעבירים את המידע בין אדם אחד לשני, פנים מול פנים או באמצעות הטלפון, התפוצה הרחבה של הווטסאפ והרשתות החברתיות העלתה אותו לפחות לדרגת אלוף והביאה לכך שהמידע מופץ לאלפי אנשים, ויותר.

המסקנה מכך היא שעל הגופים הרשמיים להתאים את עצמם. מול המציאות הזאת, ההתנהלות של בתי המשפט והצבא במקרים של צווי איסור פרסום והוצאת מידע רשמי אודות אירועים ביטחוניים נראית מיושנת במקרה הטוב ומגוחכת במקרה הרע. כמובן שצווי איסור פרסום ועיכוב בהוצאת מידע הם דברים נחוצים – יש מידע שאם ייחשף לציבור עלול להביא לשיבוש חקירות ומשפחות של חללים צריכות לדעת על נפילת בניהן לפני כל אחד מאיתנו. אלא שהרשויות יכולות להתאים אותם לעידן החדש: להוציא צווי איסור פרסום רק כשהם באמת נדרשים ולשנות את הנהלים שנוגעים להתרת פרסום פרטים אודות אירועים ביטחוניים לציבור. למשל, לשחרר את המידע על כך שהאירועים האלה קרו מוקדם הרבה יותר, ולפרסם את שמות ההרוגים רק אחרי שכל קרובי המשפחה הרלוונטיים יודעים. כך, הגופים הללו ייראו פחות "כבדים" ולא מותאמים למציאות וחרושת השמועות תהיה מצומצמת הרבה יותר.

אלא שבכל זאת, יש דבר אחד שניתן לקוות שלא יחזור על עצמו: פרסום שמות של הרוגים. אני לא מצפה שתופסק ההעברה של מידע אודות אירועים נוראיים בטרם הוא הותר לפרסום, אבל אנשים יכולים להתאפק ולא לפרסם מי נפל; לגלות רגישות, ולו קצת.