כך בחרתי להיכשל בצילום

כשניסיתי למכור את המצלמה הדיגיטלית הישנה שלי, לפני כמה שנים, מישהו שאל כמה תמונות צילמתי בה. ההערכה שלי, שהסתברה כמדויקת למדי, הייתה: פי 15 ממספר התמונות ששמרתי ופרסמתי בכל תקופת השימוש במצלמה. היה לי נדמה שזו הכמות הממוצעת של פריימים שאני זורקת, במרוץ אחרי הפריים המושלם.

אם אני מחשבת ממוצע של 15 תמונות, שנדרשות לי כדי להגיע לאחת טובה מספיק, כמה מגה-בייט של תמונות אני יכולה למחוק? כמה שעות אני צריכה להקדיש כדי להתבונן ולברור את הפריים הראוי? אולי, לו הייתי צלמת טובה באמת, הייתי יכולה להגיע לתוצאה הרצויה בקליק אחד? אולי מאות המגה-בייט שזורמים לפח דרך כרטיס הזיכרון הם מדד טוב לכישלון שלי בצילום?

"המרוץ אחרי הפריים המושלם", צילום: ליטל שמר חיים

כל כך קל להיסחף לשיפוטים ולביקורת עצמית על היכולת שלי. ובכל זאת, מעולם לא העליתי בדעתי להיפרד מהחירות הגדולה: לצלם ולצלם בלי להתרושש. זו לא רק החירות הכספית, כמובן. התועלת המהותית בצילום הדיגיטלי, להבדיל מצילום בעידן הפילם, היא המשוב המיידי שהמצלמה מעניקה, ומאפשרת לתקן מיד חשיפה שגויה, מיקוד לא מוצלח, אפילו לחפש קומפוזיציה חדשה.

קורה שהפריים המנצח בא בקליק אחד, אבל לרוב הוא לא. הקליקים הראשונים במצלמה מאפשרים להתחמם, ולהתניע תהליך שלם של תפיסה, או אינטראקציה מצולמת עם הנושא. אילו המצלמה יכלה לדבר, היא הייתה אומרת: "אלו ההוראות שנתת לי וזה מה שיכולתי לעשות בהן באותו רגע. אולי תחשבי שוב על ההוראות". אם המצלמה נותנת רק משוב, אי אפשר באמת להיכשל. אפשר להתייחס לאי-הצלחה בצילום כשלב בתהליך, בלי לתבל בטעם מריר של שיפוט שלילי על כישלון.

זה ניסיון חשוב בעיני, לא רק כדי לשפר את היכולת בצילום, אלא בעיקר בהקשר הרחב של למידה על רכישת יכולת. באמצעות המצלמה ניתן להתאמן בתפיסה של מצבי אי-ההצלחה כמשוב ולא ככישלון, תפיסה שהיא נטולת כל שיפוט שלילי. זאת מיומנות חשובה, שתורמת להגדלת היכולת בכל תחום. כל צילום הוא הזדמנות לאימון כזה, כי בו, בניגוד למצבי חיים רבים אחרים, ניתן משוב מיידי.

במפגשי הלימוד עמי, נוצרת תשתית אישית ללמידה באמצעות משוב. בעת תפעול המצלמה, התלמידים לומדים להתמקד בעובדות: מה אפשר לעשות, ומה עשינו בפועל. הם מתחילים להבין את גבולות היכולת של המצלמה ושל עצמם, ולומדים איך להרחיב את הגבולות הללו מבלי להיקלע למלכודת של שיפוטים ודעות.

כשלומדים להבחין בעובדות, כלומר, באלמנטים שמרכיבים את המציאות המצולמת, לא מסתפקים יותר בתגובה הרגשית שהתצלום מעורר. העובדות הללו – "מה אני עושה", מהימנות יותר מאשר אוסף ההערכות הרגשיות והאמונות כלפי העצמי, ורק הן יכולות להוות תשתית להמשך בניית יכולת.

זה נשמע קל, אבל האם כולם מצליחים? האמת, לא כולם. יש אנשים שמתגלים כסרבני למידה. אבל בצילום קל להמחיש את הרגע שבו, במודע או שלא במודע, מסרבים ללמוד. לכן גם קל להתגבר, באמצעות הצילום, על סרבנות כרונית. מי שמתחיל להיות מודע לרגעי סרבנות הלמידה שלו, עושה צעד חשוב בבניית יכולת, וביצירת זהות אישית המורכבת מיכולות.

צילום הוא סביבת לימוד שיש בה ביטחון פסיכולוגי: לא צפויה בה מבוכה רבה או ענישה במקרה של אי-הצלחה. הנזק בטעות מזערי, אפשר פשוט למחוק פריימים גרועים, אבל לא לפני שמתבוננים בהם היטב, לומדים ומתקנים. אפשר כך להגדיר מחדש כישלון, לא כעניין שקשור לחולשה, אלא כצעד חשוב בדרך הלמידה.

אודות הכותבת: תלמידה נצחית, חוקרת יישומית, יועצת לארגונים ולאנשים, מייסדת את שיטת הצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס"