אתר חופש המידע – רק הצעד הראשון בדרך לשיפור השירות לאזרח

ההכרזה על הקמת אתר חופש המידע לוותה בשלל הכרזות חגיגיות מצד גורמים שונים בממשלה. דיברו שם על הנגשת המידע לציבור, דמוקרטיה ועוד מושגים מעין אלה. שרת המשפטים, ציפי לבני, אפילו אמרה שהאתר החדש "ייתן מכת מנע לשחיתות".

אין חולק על כך שהצעד לכשעצמו הוא מבורך, והוא משפר בהרבה את המציאות הקיימת. ברמה העניינית, ממשלה של מדינת היי-טק כמו ישראל, שנחשבת למובילה בעולם מבחינת טכנולוגיה הייתה צריכה כבר מזמן להעלות אתר שכזה באוויר. אין זה סוד שההכנות להקמת האתר, ההחלטות והמאבקים נגד מתנגדיו נערכים מזה כמה שנים, בתוך הממשלה ומחוצה לה. אלא שכל זה כבר מאחורינו וכעת אנחנו ניצבים בפני מציאות שבמסגרתה משרדי ממשלה יהיו חייבים לשקף את המידע שלהם לציבור. נשאלות כאן כמה שאלות: מי יאכוף שמשרדי הממשלה אכן יעלו את כל המידע לרשת וישקפו אותו, כפי שנובע מהחלטת הממשלה? ואילו מאמצים תעשה הממשלה כדי לעודד כמה שיותר אנשים לגלוש לאתר, על מנת שיעמדו על זכויותיהם? ועד כמה באמת ישנה המידע באתר את תרבות השירות והשקיפות בתוך הממשלה?

בעשורים האחרונים נעשו לא מעט פעולות במגזר הציבורי על מנת להעלות אתרים עם מידע רב. ממשל זמין הוא דוגמה מצוינת: הגוף העלה את פורטל הממשלה ואפשר לאזרחים לקבל מידע ממשרדיה. האתר בנוי בצורה יפה מאוד, יש בו לא מעט משרדים שמאפשרים להוריד טפסים ולבצע פעילות מולם מבלי להטריח את האזרח. אבל למרות כל זאת, טרם קרתה מהפכת השירות המיוחלת בממשלה ואנחנו עדיין שומעים על תורים והמתנות רבות מדי במשרדים השונים.

יתרה מזאת. הדו"ח השנתי האחרון שפרסם ממשל זמין, שמשקף מה עושים משרדי הממשלה כדי לסייע לשיפור השירות, מראה שחלק מהם אמנם לוקחים את העניין ברצינות, אולם יש משרדים שמצפצפים על זה צפצוף אחד ארוך. למה? כי אין שום סמכות שאוכפת את הפעילות, אין שום שר או ועדת שרים שמענישה משרדים שהדו"ח מוכיח שהאזרח הוא הדבר האחרון שמעניין אותם. אם זה היה קורה בחברה במגזר העסקי, המנכ"ל כבר היה מושלך הביתה.

זו גם הסיבה שלמרות ההשקעה הרבה בפורטל הממשלה ולמרות הוותק הרב, אחוז החדירה של חלק מהמשרדים בקרב גולשי הרשת נמוך יחסית. הממשלה מתאמצת מאוד כדי לבצע פרויקטים בתחום, אבל לא עושה כמעט כלום כדי להביא אותם לידיעת הציבור. כמעט מחצית מהאזרחים הממתינים יום יום בתורים למשרדי הממשלה לא מודעים בכלל לעובדה שניתן לעשות חלק מהדברים באינטרנט. למה? כי אף אחד לא דאג ליידע אותם.

אותו הדבר בדיוק עלול לקרות עם אתר חופש המידע. יפה מאוד שלבני מכריזה שהאתר יסייע למלחמה בשחיתות – היא רק לא מפרטת איך זה יקרה בדיוק. האם היא גייסה פקחים או מבקרים שיהיו לוחמי חופש מידע, שיבדקו כל משרד ומשרד ויראו מה הם מעלים לאתר ובעיקר מה הם מסתירים? הרי ברור מאליו שיהיו יחידות בתוך המשרדים שיעשו כל מאמץ להסתיר מידע, מאחר שתרבות הממשל בישראל, גם בשנות ה-2000, היא שהמידע נשמר אצל הפקיד הבכיר והאזרח יכול לחלום לקבל אותו. זאת על אף שדנו בנושא הזה עשרות פעמים, השר לשעבר מיכאל איתן זעק על כך מעל כל במה. כולם הסכימו איתו שהנגשת המידע לציבור חשובה, אבל כאשר התנועה לחופש המידע רצתה לקבל מידע על נושאים חשובים, למשל הוצאות האחזקה של בית ראש הממשלה או בית הנשיא, היא הייתה צריכה לפנות לבג"ץ.

השורה התחתונה: השקת האתר היא צעד חיובי. המבחן יהיה, כרגיל, במציאות. כדי להצליח בו, צריכים להתקיים שני מימדים: שאיכות המידע שיעלה כל משרד וגוף לרשת תהיה טובה ושהאתר יהיה פופולרי. מידת הפופולריות שלו תלויה במידת ההשקעה במשאבי הפרסום והחשיפה שהממשלה תוציא. זה יהיה המבחן הקריטי ביותר, שיאפשר לנו לראות מי מנצח – אותם כוחות פנימיים בתוך הממשלה שלא רוצים שנדע מה הם עושים ועל מה הם מוציאים את הכסף, או הכוחות הנאורים, שמבינים עד כמה חשובה שקיפות המידע ועד כמה היא תורמת לדמוקרטיה. האם זה יקרה? ימים יגידו