המחטף שלא הצליח

בשקט-בשקט, כמו במבצע צבאי סודי, ניסתה פעם נוספת מפלגת ש"ס לבצע מחטף מהיר ולהעביר בממשלה את התיקון לחוק הבזק, העוסק בסינון תכנים ברשת האינטרנט. הממשלה דחתה את החוק. אם הוא חלילה היה עובר, היה החוק מחזיר את מדינת ישראל 50 שנה אחורה – לימים בהם לשכת ראש הממשלה היתה זו שמכתיבה את הכותרות במהדורות החדשות לרדיו הממלכתי היחיד שהיה אז.

לא קרה דבר בעולם האינטרנט מאז שש"ס הגישה את ההצעה לפני כשנה. גם אז עוררה הצעת החוק התנגדות רבה, ועברה שורה של דיוני "זובור" בוועדת הכלכלה של הכנסת, בניצוחו של חבר הכנסת דאז גלעד ארדן, והיום השר לאיכות הסביבה. ערב סיום הקדנציה של הכנסת הקודמת, הצליחו אנשי ש"ס בחסות הקואליציה להעביר את החוק בקריאה ראשונה. בינתיים הכנסת התפזרה, הממשלה התחלפה והאופוזיציה שהתנגדה לחוק לפני פחות משנה, הפכה לקואליציה, שחבריה הועמדו למבחן קשה על ידי השותפה ש"ס.

למרות שההצעה עברה לכאורה שינויים רבים, ושרי ש"ס הקפידו להקשיב לכל הביקורות, היא עדיין מסוכנת מאוד. כותב טור זה מציע לכל הלוחמים בחוק, לרבות השר מיקי איתן – שהביע עמדת נגד נחרצת, שלא להניח את הנשק, לא לקפל את המדים ולא להירדם בשמירה. ש"ס ושאר תומכי ההצעה יחפשו כל הזדמנות כדי לבצע מחטף חדש על מנת להעביר את החוק. אף אחד לא ייפול מהכסא אם ההתניה בתמיכה בחוק הצנזורה על האינטרנט תהיה חלק מהצבעה על חוקים אחרים חשובים הרבה יותר, ובראש ובראשונה תקציב המדינה. ש"ס כבר הוכיחה, כי יש לה עקרונות בעבורם היא מוכנה לשלם גם בכיסאות.

לתוקפים אותם עונים אנשי ש"ס בשאלה: נניח שהחוק שלנו לא טוב – מה אתם מציעים? הדבר דומה לבריון שמשתלט על בניין, דורש כופר ומפיל את האחריות על הצד השני: "מה אתם מציעים לי בתמורה לשחרור בני הערובה?". כלומר: את השלל הוא יקבל בכל מקרה, עכשיו רק צריך לדבר על הדרך. זו בדיוק הנקודה: אסור למדינת ישראל להיכנס למו"מ על חופש האינטרנט.

רק הסדרה עצמית

למרות כל מה שנכתב מעלה, יש מקום ואף חובה לדון בדרכים בהן ניתן למנוע מילדים להיחשף לתכנים פוגעניים ברשת. לכולנו יש ילדים – לא רק לרב עובדיה יוסף. כל אחד מאיתנו, ההורים, אחראי ישירות לציפור נפשו של ילדו, וזכותו להחליט באיזה תכנים הוא יצפה ובאילו לא. הדיון בנושא הזה כבר קיים שנים, ולא היה צריך את ש"ס כדי לעורר אותו. יש דעות והצעות שונות, כאשר הפופולרית שביניהן היא הסדרה עצמית. לטובת אלו שרוצים סיוע, קיימים הכלים לסינון האתרים, שניתן לרכוש אפילו דרך ספק האינטרנט.

אבל בין זה ובין עיגון הנושא בחוק – הדרך ארוכה. זהו ההבדל הדק בין קיום רשת אינטרנט חופשית במדינות דמוקרטיות לבין ניסיונות של השלטון לנהל אותה. זה מתחיל בסינון אתרים ואף אחד לא יכול לדעת היכן זה יסתיים. אסור לשכוח שלא במקרה רשת האינטרנט הבסיסית, "שרתי השורש", לא מנוהלת ישירות על ידי אף מדינה – למרות שמרבית השרתים ממוקמים בארצות הברית ונהנים מסיוע של הממשל.

בעידן של ריאליטי חוצה גבולות, כאשר חברות הכבלים וזכייניות השידור צועדות בצעדי ענק להעברת תכנים מהטלוויזיה לאינטרנט, ובעידן של טוויטר, פייסבוק ומכשירים ניידים שמשדרים מכל מקום ולכל מקום – בולטת עוד מדינה אחת בעולם שניסתה לסגור את הרשת – במקרה שלה כדי להלחם במרד אזרחים… יתר העולם מתמודד עם הבעיה, מגבש לעצמו כללי משחק ולא שוכח אף פעם שהאחריות היא על ההורים, שלא צריכים חוק או ממשלה שיבואו במקומם.