רגישות ביומטרית יתרה

בימים אלה החל היישום בפועל של השלב הראשון בהקמת המאגר הביומטרי בישראל: הפיילוט. המהלך גרר התנגדות נרחבת והרוחות לא רק שלא מסרבות להירגע, אלא הולכות וגוברות. חלק מנבחרי העם, אף הם במתנגדים. אני לא נחשב לנאיבי, בוודאי לא למי שמקבל מראש כל מעשה של הממסד. יחד עם זאת, ככל שאני חופר בערימות הנימוקים, אני לא מצליח להבין על מה ולמה ההתרגשות. עם הטענה בדבר איום הפריצה של המאגר הביומטרי התמודדתי כאן כבר לפני כשנה וחצי. אין טעם לדון שנית במה שנראה לי כטיעון לא רלוונטי.

הפעם אני מבקש לבחון טענות מרכזיות אחרות, בעיקר אלה שבאות מצד פוליטיקאים שלנו. אך טבעי שיש ביניהם כאלה שרוכבים היטב על הגל. מעניין שהפעם מדובר בחזית שמגיעה מכל הספקטרום של הקשת הפוליטית – מהשמאל העמוק ועד לימין הלא מתון. רובם מביעים חשש לפגיעה בצנעת הפרט, הכול כך חיונית במשטר הדמוקרטי. אפילו ח"כ חרדי כמשה גפני הביע השבוע קבל עם ועדה דאגה מיצירת תקדים שלא קיים באף מדינה דמוקרטית מערבית. כידוע, הגישה החרדית לא רואה דווקא בדמוקרטיה את חזות הכול ואפילו לא עקרון עליון. יתרה מכך, הממסד הדתי, ובעיקר זה שאיננו ממלכתי, מחזיק שרויים בעלטה מאגרים רגישים מאוד אודות נישואים, גיור, לידות מחוץ לנישואים, ממזרים ומי יודע מה עוד. האם המאגרים הללו מוגנים? האם המידע בהם מהימן? מי קובע אילו עיניים שוזפות אותם? בעיניי, למשל, מידע שכזה הרבה יותר רגיש מתמונתו וטביעת אצבעותיו של אדם.

ח"כ משה פייגלין הגדיל וקבע השבוע בהקשר לפרויקט שיצא לדרך: "אני חושש מהמדינה, כי הפשעים הכי גדולים בוצעו על ידי מדינות". גם אם זה נכון, יש מערכות שעושות דברים פוגעניים לאין שיעור. כל תנועות כלי הרכב נאספות ללא הרף באמצעות מכשירי איתור שכופים עלינו להתקין במכונית הפרטית; מערכות הסלולר וה-GPS אוגרות את תנועותינו האישיות יומם ולילה בכל מקום על פני כדור הארץ; שיחות הטלפון שלנו, האישיות והעסקיות, נמצאות להערכתי בהאזנה מתמדת של יותר מגורם אחד בעולם; כך גם כל מה שאנחנו שולחים, מקבלים או עושים במרחב הקיברנטי; אפשר לדעת למי הצענו נישואים או נתנו הבטחות שווא, מה קנינו לכאורה בסתר, באילו סרטוני פריצות אנחנו חוזים ואיזה טוקבק כתבנו על דברי השר המסוים.

מי שרוצה לדעת ויש לו כוח, הכול כנראה גלוי בפניו. גילוייו של אדוארד סנואודן, העובד לשעבר בסוכנות לביטחון לאומי של ארצות הברית, הבהירו זאת גם לתמימים שבינינו. את פרטי כל אזרחי ישראל ניתן למצוא בחינם ברשת, אחרי שנפרצו ופורסמו על ידי כמה בודדים ברמת חובבים. לאור כל אלה, חששם האיום של לוחמי צנעת הפרט דווקא ממתן טביעת אצבעות וצילום איננו מובן לי. האם הם שקלו להדיר עצמם ממרחב האינטרנט, או אפילו מרשת הסלולר? האם הם ויתרו על כניסה לארצות הברית, שם מצלמים כל תייר ולוקחים את טביעות אצבעותיו – ואין מצייץ? דווקא על מאגרי הדוד סם הם סומכים ועל אלה כחול לבן – לא? כלום יש להם ספק שגורמי ממשל כאלה או אחרים בוחשים שם בנתונים?

קיימת אפשרות שהדברים הללו ודומים להם שהושמעו במקומותינו אינם אלא תירוצים נוחים להשגת מטרות פוליטיות כאלה ואחרות. אני אישית לא מצליח לראות איזה רע יאונה לי אם טביעת אצבעותיי ותמונתי נטולת הבלורית יהיו במאגר ממשלתי. בואו לא נשכח שיש בכף החיוב כמה סיבות להצדקת הרעיון, בעיקר של ביטחון פנים וחוץ. מכל מקום, אשמח לשמוע ולקבל תגובות וטיעונים מאירי עיניים ומשכנעים ממי שסבורים שאני מקל ראש בסוגיה סבוכה זו, שטרם נאמרה בה המילה האחרונה.

הואיל ואני מאמין בדמוקרטיה והתחשבות ברחשי לב הנתינים, כולל של בעלי דעות שונות מאלה של הממשל, אני מציע דרך שתרגיע את המודאגים. כיום, הנושא כולו נמצא בניסוי וולונטרי. מי שיש חששות, שלא ייקח בו חלק. גם אני מתכוון להמתין. לאחר מכן, אם בתום הניסוי יוחלט להמשיך, אני מציע שיופעל עוד שלב ביניים, שבו יונפקו לכלל האוכלוסייה תעודות ביומטריות, אך לא ייווצר מאגר. זהות האזרחים תיבדק מול התעודות, מבלי שכלל הנתונים הביומטריים יוחזקו במאגר. כך זה מתבצע כיום בכל מיני מדינות. רק בשלב מאוחר יותר, אחרי התנסות כל הצדדים במערכת, אפשר יהיה לשקול סופית את הקמת המאגר המלא, אם בכלל.