התארגנות עובדים בשוק הסלולר: הפן החיובי

ההתארגנות של עובדי סלקום אתמול (ג') והדיווחים על כך שקבוצה של עשרות טכנאים בפרטנר אספו חתימות במטרה להתאגד, מעלה שוב לסדר היום תופעה מעניינת שמתחרשת בשנה האחרונה בענף הסלולר – קבוצות עובדים, שעד לא מכבר נחשבו כחלק ממגזר מתגמל היטב ועם ביטחון תעסוקתי, ואף דומה במאפיינים מסוימים לענף ההיי-טק, הבינו שהרפורמה שהוביל שר התקשורת לשעבר משה כחלון תפגע קודם כל בהם. והם צדקו.

בשנתיים האחרונות פוטרו מאות עובדים מחברות הסלולר – בעיקר ממוקדי השירות, מאגפי התמיכה וגם השיווק. החברות, לשיטתן, רצו להתאים את פעילותן לתוצאות העסקיות. הקורבנות הראשונים הם כמובן העובדים, רובם צעירים, חלקם סטודנטים משוחררי צה"ל, שהעבודה במשמרות במוקדים הייתה נוחה עבורם. קורבנות נוספים הם הלקוחות, שחשים היטב בירידה בטיב השירות. אלא שהיחידים שלא נפגעו הם בעלי השליטה, והבונוסים שלהם.

בהסתדרות לא מסתירים את שביעות הרצון שלהם. אבל העסקנים בוועד הפועל צריכים להיזהר מלקחת את הקרדיט לעצמם. את זר הפרחים הענק הם צריכים לשלוח למנכ"ל פלאפון, גיל שרון, שאצלו החלה המהפכה. שרון, בהשראת הבוס הישיר שלו, יו"ר בזק, שאול אלוביץ, יצא מיד למלחמת חורמה בהתארגנות, משל היו פורעים בכיכר תחריר.

אלא שהיום כולם מודים שמדובר בטעות אסטרטגית ממדרגה ראשונה, ויש לקוות כי גם שרון חושב כך. שכן, האש שמנכ"ל פלאפון הצית פשטה מהר מאוד למגרשים הרבה יותר גדולים. כך, תוך זמן קצר, אלוביץ מצא את עצמו ראש בראש עם יו"ר ההסתדרות עופר עיני. כמי שיש לו חושים פוליטיים מחודדים, הבין עיני מהר מאוד שנפלה בידיו הזדמנות בלתי חוזרת, שפירושה להניע תהליך שיביא עוד כמה מאות חברים להסתדרות – מהלך שלא זוכרים כמותו בהסתדרות כבר שנים.

הסוף ידוע. בית הדין התערב לטובת העובדים ופלאפון יצאה מפסידה פעמיים: לא הצליחה למנוע את ההתארגנות וכן גרמה לכך שעובדים אחרים יתעוררו וירצו להתארגן. ואכן כך היה: אחרי פלאפון, באו בדרישות עובדי הוט, סלקום וכאמור פרטנר. עובדי בזק כבר מאורגנים מזמן, והשקט הארגוני שקיים שם כבר שנים התאפשר בעזרת לא מעט הטבות לעובדים ולנציגיהם. לזכותן של הנהלות סלקום ופרטנר ייאמר, כי הן לא ביצעו שום פעולה אלימה כנגד העובדים והגיבו כפי שהיה מצופה מהן, מלבד ניסיון לגיטימי לערער על היקף ההתארגנות.

בהוט הסיפור קצת יותר מסובך, שכן הוא נעשה על רקע החלטת החברה להפריט חלק ממוקדי השירות שלה. עם זאת, כאמור, גם שם ההתארגנות עברה בשקט יחסי. יצוין, כי גם נציגי המעסיקים – שבתחילת הדרך, כאשר עובדי פלאפון התארגנו, דאגו לשחרר תחזיות אימים – הבינו שלא מדובר פה בעובדי נמל אשדוד ולא בעובדי חברת חשמל, שממהרים לשים את היד על השאלטר.

ההתארגנות של העובדים היא דבר חיובי. זאת, מאחר שהיא לא באה מכיוונים פוליטיים אישיים, אלא דאגה כנה של ציבור עובדים בשנות העשרים והשלושים לחייהם, שרוצים להבטיח את זכויותיהם ולדאוג לעתידם כך שבבוא היום תהיה להם גם פנסיה. באופן אישי, לכל אחד מהעובדים יש חוזי עבודה שמטפלים בסוגיות אלו, אבל ככוח מאורגן הם יכולים להשיג הרבה יותר. כך זה עובד בשוק הצרכנות, כך זה עובד בהתארגנות דיירים לקבוצות רכישה, וכך זה יתקיים בכל מה שקשור לזכויות העובדים בחברות התקשורת. כל אחת מהן תטען שהיא דואגת לעובדים שלה לא פחות מההסתדרות, אבל הדאגה היא ברמת הפרט. אין לדאגות אלו מענה לתקופות בהן חברות נאלצות לפטר.

התפרצות ענף ההיי-טק יצרה חוסר שוויוניות בולט במערכת יחסי העבודה. מצד אחד, קבוצות עובדים שמרופדות בהסכמים קיבוציים עם תנאים מעולים, ומנגד – עובדים במקצועות חופשיים, כמו בענף ההיי-טק, שחשופים לרצונותיו ולגחמותיו של המעסיק בכל הקשור לתגמול אישי.

היו תקופות שבהן התקשורת בין העובדים למעסיקים הייתה בטלפון ורק כדי לוודא איזה ג'יפ יקבלו ומה יהיה צבע הג'קוזי, כחלק מהתנאים שמגיעים להם. אולם כיום, כל עובד שמשתייך למגזר הטלקום או ההיי-טק, חשוב שיהיה שייך למסגרת ארגונית כלשהי, שתעגן בהסכם גלוי וכתוב את הזכויות שלו. ברמת החברות, ההתארגנות מבטיחה גם שקט תעשייתי ועובדים פחות ממורמרים. בימים אלו של קיצוצים והתאמות – ביטחון כלכלי ותנאים סוציאליים מייצרים אווירה טובה יותר בארגון ומאפשרים להם לסייע לו בהתמודדתו עם מצבי משבר. שכן, בסופו של דבר, בין אם המעסיקים יאהבו זאת או לא, בחברות תקשורת כמו בטכנולוגיה בכלל, ההון האנושי הוא עדיין הנכס היקר והמניב ביותר ולא זמן האוויר או חבילות התקשורת למיניהן.