חשיבותו של הטוקבק לדמוקרטיה

חבאת אל הכלים, במוסף הארץ של השבוע החולף, מצאתי כמעט במקרה את כתבתו של דורון חלוץ, ששילבה בתוכה גם ראיון. דובר שם על התאגדות המכנה עצמה "יש תגובה", שהחליטה לא להותיר את הזירה הרוגשת של האינטרנט לבעלי דעות שנראות להם בוטות וגזעניות. לדעת החברים בקבוצה, חלק גדול מהשיח הציבורי מתנהל כיום באמצעות טוקבקים. אלה משפיעים על פוליטיקאים ואנשי ציבור. אולם, לצערה של אותה חבורה, ציבור דורשי השלום ומתנגדי הגזענות, מדיר רגליו מהטוקבקים ואיננו בא לידי ביטוי הולם. היוזמה החדשה מעודדת ומתעלת את חבריה ותומכיהם, להגיב באינטרנט למאמרים וכתבות שנראים בעיניה חשובים. לדבריהם, רשימת המצטרפים הולכת ומתעבה. העדכון של החברים הנו, לפחות בינתיים, ברמה יומית.

מבלי להתייחס כלל לעמדה הפוליטית של הקבוצה האמורה, אני רואה בה תופעה חיובית ביותר. לדעתי הטוקבקים הנם אחד הכלים המבורכים שהאינטרנט מעניק לנו – אמצעי שיכול להפוך למנוף כח אדיר, אך מוחמץ בינתיים בשל מיעוט המשתמשים בו להבעת דעתם. האינטרנט, באמצעות הטוקבק, החזיר לדמוקרטיה את היכולת הבסיסית שהייתה לאזרח באתונה של העולם העתיק, להביע את דעתו האישית. הוא יכול לעשות זאת כעת בצורה הרבה יותר נוחה ובעוצמה כפולה ומכופלת – בכל עת, בכל נושא ובלי לצאת מן הדירה הממוזגת. העובדה שהוא יכול לשמור על זהותו כחסויה, מאפשרת לו להגיד דבריו ללא כל מורא.

מקובל היום בארץ להניח, כי כ-60% מקוראי הכתבות והמאמרים באינטרנט כבר קוראים גם את הטוקבקים המלווים, והתופעה צומחת בצורה מרשימה. קובעי המדיניות העסקית והלאומית רגישים מאד לנאמר בטוקבקים לגביהם. הם מקבלים על כך דיווחים מעודכנים ומפורטים. כאשר אני כותב טוקבק – מה שקורה לא בכל יום, אבל לפחות פעם בשבוע – דעתי מגיעה באופן אפקטיבי לידיעתו של מושא התייחסותי.

אינני היחיד שכותב ומגיב באינטרנט. על פי אתר MAKO, העוקב באופן מפורט אחרי התופעה הזו בארצנו, יש רבבת תגובות ברשת העברית מידי יום. הקצב הולך וגדל. בשבוע האחרון ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כיכב בכ-12 אלף טוקבקים, שהצטברו באתרים ובמאמרים השונים, לחיוב ושלילה כאחד. לעומתו, ראש האופוזיציה, ציפי ליבני, קיבלה רק כאלף תגובות. מבחינתה, זה מחייב לימוד ודרישה.

אולם, מספרים אלה בטלים בשישים. אני מאמין באמת ובתמים, שמיליון טוקבקים ביום במשך תקופה קצרה יכולים להכתיב סדר יום, אפילו במישור הלאומי. אין שום גורם, חזק ועצום ככל שיהיה, שיוכל לעמוד בפני לחץ שכזה. יש לנו הוכחות רבות, עד כמה התגובות הקצרצרות באינטרנט נוגעות בעצביהם החשופים של מנהיגים. אחת הדוגמאות נמצאת בנאומו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, בפני מועצת מפלגתו, במרץ 2007. שם אמר כי איננו ראש ממשלה פופולארי, וכי יכול היה לשנות זאת לו היה שוכר מי שיכתבו טוקבקים לצידו.

ישנם כמובן גם מי שאינם מתלהבים מטכניקת התגובה האמורה. היחצ"ן רני רהב אמר בראיון בחוברת פירמה של גלובס בחודש שעבר, כי "…מי שכותב טוקבק, זה כאילו ירק באמצע הרחוב…". בעלי דעות דומות, פשוט חוששים מקולו של העם. הם תמיד מגייסים לצידם את הטענה שאנשים שכותבים תגובות עלומות יכולים לכתוב שקרים או להביע דעות לא אמיתיות תמורת בצע כסף. כל הטענות הללו הופכות למוץ נישא ברוח, כאשר מספרי המגיבים גדלים משמעותית. המטים והמסלפים הופכים פשוט באחת, ליוצא מן הכלל המוכיח את הכלל.

מה מצערת לכן העובדה, כי רוב האנשים שאני מכיר לא כתבו מעולם טוקבק. לרובם יש מה להגיד, אולם הם נרתעים מתגובות באינטרנט. הם אינם מכירים אפילו מכאניזם פשוט זה. אני מדבר על מנהלים בכירים, כמו גם על סטודנטים. ניסיונות שאני עושה בתחום זה נתקלים בראשיתה של הדרך במחסומים של קשיים ואי נוחות. רק תרגול מעשי פותח לאנשים צוהר חדש אל עולם מעניין של מעורבות ושותפות.

אני סבור לכן, כי יש להקנות לתלמידים בבתי הספר מיומנויות ותרגול מעשי בכתיבת טוקבקים. כל חטיבה ושכבה והתרגילים שלה. מי שמסוגל לכתוב טוקבק טכנולוגי, פוליטי ומנהלתי, יש לו פוטנציאל להיות אזרח טוב ומעורב. מי שיממש היכולת ויכתוב תגובה שכזו לפחות פעם בחודש, תהיה דעתו אשר תהיה, גם יישם פוטנציאל זה ויתרום חלקו בהפיכתנו לדמוקרטיה שלמה יותר.