עולם הולך ונעלם

בימי ילדותי עם הגיע הקיץ, בכל קיץ, הייתה המשפחה נערכת למבצע כמו-צבאי: "היום של התופרת", שמו. מכונת התפירה הייתה מוצאת מעליית הגג, ובני המשפחה, בהנהגת אמא, היו מכינים את כל הבגדים לטיפולה של התופרת – מי להצרה ומי להרחבה. ואז היה מגיע היום הגורלי: בשבע-לפנות-בוקר אשת המקצוע המכובדת הייתה מגיעה, סיכות ומחטים בפיה, סנטימטר ששנתות המדידה שלו דהויות מרוב שימוש תלוי על צווארה, וביד מיומנת הייתה מודדת את כל בני המשפחה, לאורכם ולרוחבם. אז הייתה עוברת ומסמנת בגיר את המקומות לתפירה על הבגדים השונים. מי חשב אז על רכישת בגדים מדי שנה, או חמור מזאת – יותר מפעם בשנה?

מכונת התפירה כבר מזמן מצאה את מקומה בחירייה, או אולי הגיעה לשוק הפשפשים ביפו; התופרת, מן הסתם, הלכה כבר לעולמה בשיבה טובה. הבעיה היא שגם המקצוע שלה כמעט ונעלם. כאשר הייתי ילד ונער, אי שם בשנות ה-60' וה-70', היו כל מיני בעלי מקצוע, שהיום הם בבחינת מוצגים ארכיאולוגיים. להזכירכם, תנורי החימום "פרידמן", שכונו "פיירסייד", היו מותג ישראלי שנפוץ כמעט בכל בית בישראל באותן שנות ילדותי. גוף החימום של התנור היה פתילה שבערה מאספקה של נפט במכל, והם אכן חיממו היטב בחורף, אם נתעלם מהריח. לתנורים נילווה בעל מקצוע, מאלה שנכחדו, שזכור לי בגלל ריחו: מחלק הנפט. הוא היה מגיע מדי סתיו, לבוש בגדי "אתא" כחולים, וכלי הרכב שלו היה הכלאה בלתי אפשרית בין תלת-אופנוע ומיני משאית שעליה מיכל הנפט. כך, היה עובר בין הבתים ובידו פעמון שבו היה מנפנף וצועק: "נפט, נפט למכירה!".

הרבה מקצועות אחרים היו אז נפוצים הרבה יותר ממה שהם היום: סנדלרים, נפחים, חרשי ברזל, נגרים אומנים, מתקני ובוני כלי נגינה, אורגים ועוד. היום, למעט כאלה העוסקים בכך כחלק ממגמת הניו-אייג' והחזרה לטבע – נותרו רק מעטים מהם.

והנה, לפני כמה ימים נחרדתי לגלות, כי עוד מקצוע צפוי להיעלם מן העולם: רופרט מרדוק, ענק העיתונות, יצא בנבואת זעם אפוקליפטית חדשה, ולא הראשונה מבית מדרשו; בראיון לרשת פוקס שבבעלותו, אמר מרדוק לעיתונאי ניל קאבוטו, כי "כלי התקשורת משתנים במהירות ובאופן משמעותי. אנו נעים לעבר העידן הדיגיטלי והדבר ישפיע כמובן גם על העיתונים. אם יש לך עיתון עם מוניטין ידוע ומכובד ואתה בוטח בו, האנשים בקהילה ימשיכו לרצות ולצרוך את אותו משאב חדשות". מרדוק אמר, כי היום שבו עיתונים מנייר יעברו מן העולם – אינו רחוק. לדבריו, המהפכה הדיגיטלית תגרום לכך שעיתונים יחדלו מלהיות עיתונים ויתחילו להיות "ארגוני חדשות". אלה יספקו את המידע לציבור, וזה יצרוך אותו באמצעות הגאדג'טים למיניהם – מחשב כף יד, טלפון סלולרי, בלאקברי, קינדל ועוד.

הוא צפה, כי "בתוך עשרים שנה, לעיתונות המודפסת לא תהיה תקומה. אני חושב שזה ייקח זמן, המדובר במעבר בין-דורי, אבל אין ספק שהדור הצעיר אינו צורך, ובוודאי שלא יצרוך את העיתונים המסורתיים".

חיזוק למגמה עליה מדבר מרדוק, המבין דבר או שניים בעסקי העיתונות, ניתן היה למצוא בדיווח ב-"העין השביעית", על החינמונים הניתנים לקריאה בתחנות הרכבת והאוטובוס. לפני כמה שנים דובר על כך שעיתוני ה-"מטרו" המחולקים חינם, גונבים לעיתונים המסורתיים את הקוראים ותורמים למשבר בענף. והנה, בישר לנו הניו-יורק טיימס כי גם הבועה הזאת התפוצצה: החינמונים האירופיים סופגים הפסדים כבדים, ורבים מהם נסגרים.

למרות שמירב זמני בעבודה מוקדש לכתיבה בעולם הווירטואלי, ורק מיעוטו לכתיבה מודפסת, הרי שהמגמה הכלל עולמית הזו מעציבה אותי. אני אוהב את הנייר, ואת כל הכרוך בכתיבה במדיום המודפס. אני מוצא שתי נחמות במגמה הזו: העובדה כי מקומם של חלק מהמגזינים עדיין חזק, ויש אף מי שצופה, כי הוא יצמח על חשבון העיתונות המודפסת החדשותית. והנחמה השניה היא – שלא כל התחזיות מתגשמות. כולנו זוכרים את התחזית לפיה הטלוויזיה תחסל את עסקי הקולנוע, את זו שדיברה על כך שהאינטרנט יחסל את הטלוויזיה, בפרפראזה על השיר "הווידיאו חיסל את כוכב הרדיו". נכון לעכשיו, למרות הקשיים, כל ערוצי התקשורת מצליחים לדור בכפיפה אחת. נקווה שכך המצב יימשך גם בשני העשורים הבאים (או לפחות עד שאצא לגימלאות…).