איך המדינה בורחת מאחריות על ענף ההיי-טק?

ההודעה של המרכז האקדמי דן על האיחוד עם המרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה, מעוררת מחשבות נוגות על עתיד הכשרת כוח האדם לענף ההיי-טק בישראל ועל האחריות של המדינה בנושא הזה – או יותר נכון העדר האחריות.

האיחוד עצמו הוא כנראה הפתרון הטוב ביותר שמנהלי המרכז הצליחו למצוא כדי להמשיך במפעל החשוב שבו החלו לפני שנתיים. גם מעמדם של הסטודנטים יישמר, לפחות אלו שלומדים כעת במרכז, אולם עדיין יש תחושת אכזבה מסוימת מכורח הנסיבות. הרי המרכז האקדמי דן, שהגיח לאוויר העולם לפני כשנתיים, אינו עוד מוסד אקדמי. מאחוריו עומד חזון שקרם עוד וגידים כבר לפני שבע שנים.

הרעיון היה להקים מוסד אקדמי ייעודי שיכשיר עובדים ובוגרי תיכונים למקצועות ניהול מערכות מידע, מחשבים ומינהל עסקים. תוכנית הלימודים פנתה לשני קהלי יעד: כאלו שכבר עובדים בתחום – בשוק הארגוני או בחברות היי-טק ורוצים להתקדם לתואר אקדמי, וסטודנטים צעירים שנושא המחשבים מעניין אותם – אבל הם לא מעוניינים ללמוד שורה של מקצועות ריאליים אחרים, שמתחייבים במסגרת המגמות למחשבים ומערכות מידע במוסדות להשכלה גבוהה. סקרים שנערכו גילו, כי התמהיל הלימודים הריאליים באותם מוסדות, מרחיק לא מעט סטודנטים שכל מה שהם רוצים זה ללמוד מחשבים ומערכות מידע נטו.

שבע שנים לקח למל"ג לבדוק את התוכניות שהוגשו – ללא שום הסבר מניח את הדעת מלבד הפחד מתחרות מול המוסדות הקיימים. פתיחת השערים, לפני כשנה וחצי, היתה יום חג לתעשיה. מבנה הלימודים שהורכב על ידי טובי המרצים ואנשי המקצוע בענף, שילב את התעשיה מהיום הראשון ללימודים – חזון שהיה מנת חלקם של רבים במשך שנים, אך לא מומש.

אלא שהמרכז האקדמי דן נאלץ להתמודד עם מציאות כלכלית לא פשוטה ועם תנאי שוק לא סבירים, שבמסגרתם עברו חלק מהלימודים האקדמיים תהליך הזניה מביש, שקומם עליהם – ובצדק – את המוסדות האקדמיים המסורתיים, והפך את כל המרכזים האקדמיים (שם קוד למכללות) למצורעים. זאת, למרות שבחלק גדול מהמכללות, כולל במרכז האקדמי דן, מלמדים טובי המרצים בישראל.

המרכז התמודד גם עם תחרות מצד מרכזים אקדמיים שכוללים בתוכם מחלקות ובתי ספר ללימוד מקצועות המחשב ומערכות מידע, כמו למשל המכללה האקדמית תל אביב יפו, המרכז האקדמי בראשון לציון והמכללה האקדמית לישראל. הייחוד של המרכז האקדמי דן כמוסד אקדמי עצמאי למדעי המחשב לא עמד במבחן המציאות – וחבל.

אולם הקשה מכל היתה עובדת היותו של המרכז האקדמי דן מוסד פרטי. המשמעות היא העדר מוחלט של מימון ממשלתי, כפי שמקובל במוסדות אחרים. אפס שקלים. המרכז, על כל המערך המשוכלל שלו, צריך היה לממן את עצמו משכר לימוד – שבהשוואה למכללות ציבוריות הוא כמובן יקר יותר. למה? ככה. לאף אחד בממשלה אין הסבר. במקרה של המרכז האקדמי דן, הממשלה אפילו לא שקלה את זה, משום שלימודי המחשבים מעולם לא היו בראש סדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות. רק לפני שנתיים הודיעו ראשי האוניברסיטאות, כי הם שוקלים לבטל את הבונוסים על לימודי מתמטיקה ופיסיקה לתלמידי 4 ו-5 יחידות. שר החינוך הקודם חתם בטעות על ההנחיות הללו ולקח קרוב לשנתיים כדי למחוק את האיוולת הזו. וזו רק דוגמה אחת.

אילו היתה הממשלה מתכוונת באמת להצהרות מנהיגיה על חשיבות ההיי-טק, היא היתה מקימה מוסד אקדמי ציבורי כמו המרכז האקדמי דן ומסבסדת אותו, בדיוק כפי שהיא מסבסדת מוסדות אקדמיים אחרים המתמחים בנושאים חשובים לא פחות. האבסורד הוא שתעשיית ההיי-טק יכולה ומוכנה לממן את הלימודים הללו, אלא שהחוק לא מאפשר לה לעשות זאת בשום צורה.

למרכז האקדמי דן היתה תמיכה מלאה מכל קצוות התעשיה, מצד חברות כמו מטריקס, אמדוקס (Amdocs), אינטל (Intel), יבמ (IBM), מיקרוסופט (Microsoft) ואחרות. מבחינה תקציבית, הענף יכול היה לעמוד בזה, אילו הרגולטור היה משנה את עמדתו ומאפשר זאת בתנאים מאוד מגבילים כמובן, עם הקפדה על הרמה בגבוהה.

המציאות כרגע היא של טבעת חנק. לא לפה ולא לשם. החלום על הקמת אוניברסיטה ייעודית לתחומי ההיי-טק וה-IT מעומעם. הענף, כך נראה, ייאלץ למצוא פתרונות במוסד אקדמי אחר, מכובד ככול שיהיה, בתקווה שיום אחד יוכל להקים לו שוב בית ספר משלו.