מדור חדש: על בחירות, קמפיינים ורשתות חברתיות

"אין קמפיין בחירות", "לא מרגישים את הבחירות", טוענים רבים. להערכתי, כמותית הם טועים: מהדורות הערב בטלוויזיה מלאות אייטמים על הבחירות, מנחי תכניות האירוח – גם בטלוויזיה וגם ברדיו – מראיינים פוליטיקאים רבים מכל המפלגות וכך גם הסיקור התקשורתי במדיה הכתובה – המודפסת והאונליין. גם הפרסומים המשולמים, בעיקר ברשתות החברתיות, התמלאו במודעות של המתמודדים.

בטוויטר יש התעניינות בולטת במיוחד במערכת הבחירות: מי שעוקב אחרי הבחירות ברשת הציוצים יכול לקבל את הרושם שמתנהל קרב עקוב מדם בין המחנות השונים. תכלס, הרוב המכריע של אזרחי המדינה לא נמצא שם. הטוויטר הוא כלי תקשורת ברנז'אי לחלוטין. הבעיה היא שהמשתמשים בו חיים בתחושה שהעולם של הטוויטר הוא העולם האמיתי. אז זהו, שלא.

המתקפות של כחול לבן על נתניהו – חלשות

אם נחזור לקמפיינים ולאווירה בציבור באופן כללי, נשאלות השאלות: מה קרה כאן? למה, בפעם הראשונה מזה תקופה ארוכה מאוד, אין אווירת בחירות? יש סיבות אחדות לכך, והמרכזית שבהן היא שאין מתח. בבחירות האחרונות, שנערכו רק בחודש אפריל, הייתה לרבים ממחנה המרכז-שמאל תחושה שהנה הנה, הניצחון של בני גנץ קרוב ואפשר להחליף את בנימין נתניהו. התחושה הזו הקרינה גם על מצביעי הימין, שנזעקו להגן על הבית ועל המנהיג. הפעם אין כל תחושת מתח: ברור לכולם שגנץ לא ינצח בבחירות, מה גם שרבים התאכזבו ממנו. כגודל הציפיות כך גודל האכזבות. התקלות הרבות מדי שלו בטלוויזיה, שלדעתי אינן מקרינות דבר על יכולותיו הממשיות, ובעיקר ההבנה שאין למפלגות המרכז-שמאל כל סיכוי הגיוני להגיע ליעד המבוקש של 61 מנדטים (בלי המפלגות הערביות, שכחול לבן לא מתכוונת לצרף אותן לקואליציה אפשרית) – פוגגו את המתח. זאת ועוד, הציבור עייף מללכת ולהצביע, כי רק בשנה האחרונה הוא התבקש לעשות זאת שלוש פעמים (כולל הבחירות המוניציפליות, שהתקיימו באוקטובר האחרון). מה גם שכמו במערכות בחירות קודמות, גם הפעם גורסים רבים ש-"אין למי להצביע".

בני גנץ, ראש כחול לבן. צילום אילוסטרציה: רומן ינושבסקי, BigStock צילום: רומן ינושבסקי, BigStock

ובכל זאת מתקיימים קמפיינים. הבעיה עם הקמפיינים היא שאם נדמה אותם למשחק כדורגל – המפלגות משחקות לרוחב, ואם בכל זאת הן יוצאות למתקפות לעבר שער היריב, אלה מתקפות חלשות ולא עקביות. רק לאביגדור ליברמן יש מסר ברור וחד: ממשלה בלי חרדים, רק ממשלת אחדות, כולל מפלגתו שלו. שאר המפלגות מחליפות נושאים כמו גרביים: פעם חינוך, פעם ביטחון, פעם דיור. אין התמדה באף נושא, בעוד שהדבר הנכון בבחירות הוא לקחת נושא מרכזי ולהשקיע בו את מרב המאמצים. כחול לבן, למשל, אמנם מתקיפה את נתניהו, אבל בעדינות רבה ולא באופן רציף. נתניהו מצדו עסוק בעיקר בהורדת משה פייגלין ואיתמר בן גביר מההתמודדות, כדי שלא לשרוף קולות לימין בהצבעה למפלגות שלא יעברו את אחוז החסימה.

האם המגמה תשתנה?

האם בשבועיים וחצי פלוס שנשארו עד הבחירות אנחנו צפויים לשינוי מגמה בקמפיינים? להערכתי – כן. המפלגות הגדולות יילחמו על הבכורה במספר המנדטים, ומאחר שאף אחת מהן לא גוזלת מנדטים מיריבתה – הרי ששתיהן יילחמו בתוך האוהל, כל אחת בתוך האוהל שלה. הליכוד יעשה קמפיין הפחדה שלפיו אם הוא לא יהיה המפלגה הגדולה ביותר – נשיא המדינה יטיל על גנץ את הרכבת הממשלה. כחול לבן יאיימו שעמיר פרץ ייקח את המנדטים שלו לנתניהו, ולכן מי שרוצה את גנץ כראש ממשלה חייב להצביע ישירות לגנץ ולא לאחרים. מפלגות הלוויין יעשו את ההפך: למשל, מפלגתה של איילת שקד, ימינה, תאשים את נתניהו שהוא זומם לעשות קואליציה עם גנץ ולכן מצביעי ימין צריכים לחזק את ימינה ולהצביע לה.

ראש הממשלה ורעייתו, בנימין ושרה נתניהו. צילום: BigStock

היו בישראל קמפיינים אגרסיביים הרבה יותר. למשל, "פרס יחלק את ירושלים", פרי עטו של עמיתי, מוטי מורל ז"ל. איפה היצרים הפעם? היכן הסכין בין השיניים? איפה יש בכלל מסר בעד משהו? הדבר היחיד שכרגע מתנהל לגביו משא ומתן על "בעד" הוא זה שבין נתניהו לפייגלין – "בעד קנאביס". זהו, כל השאר אלה קמפיינים נגטיביים, די חלשים.

אני מקווה שבימים הקרובים, הימים האחרונים של מערכת הבחירות, נראה יתר התלהבות, כי משחק בלי מכות איננו מרתק.

הכותב הוא יועץ אסטרטגי, שותף במשרד רימון-כהן, שמתמחה ביחסי ציבור לחברות היי-טק וחברות כלכליות, באסטרטגיה ובניהול משברים.